* / עילית שייר
* / עילית שייר
מוּל קִיר עֵץ שְׁתֵּי כּוֹסוֹת תֵּה וְקוּמְקוּם
סֵפֶר אֶחָד שֶׁל שִׁירִים וְאֶחָד עַל אַהֲבָה
מַנִּיחָה מַרְפֵּקִים עַל הַשֻּׁלְחָן הֶעָקֹם
חוֹשֶׁבֶת לְעַצְמִי –
הַצִּפּוֹר שֶׁעָפָה לַחָפְשִׁי
מַשְׁאִירָה אַחֲרֶיהָ כְּלוּב מְאֹד לֹא שִׁמּוּשִׁי.
ניקוד: יאיר בן־חור
שתי כוסות תה וקומקום הן התחלה יפה לתמונה אידילית שנסדקת בשולחן עקום. ניגודים עדינים והומור מרככים את תמונת הנטישה המרומזת –ציפור שעפה לחופשי עשויה להיות גם ציפור נוטשת.
16 תגובות
חגית מנדרובסקי
שיר ממש יפה. אהבתי.
עילית שייר
תודה לך
אבינעם מן
שתי כוסות תה. היו פה שניים, אבל עכשיו הכותבת לבדה. והציפור לא נטשה, לא ברחה, אלא עפה לחפשי, קודם הייתה בכלוב. מה פירוש הדימוי הזה? מהו הכלוב?
עילית שייר
אני הכלוב.
דוד אדלר
אהבתי את השפה הנמוכה, השימושית, הלא-פואטית לכאורה, של "כְּלוּב מְאֹד לֹא שִׁמּוּשִׁי". ואתה תוהה האם זה רע? האם זה טוב? ראשית מנק' הראות האישית, אם יש כזאת (הזוגיות בכוסות מעידה על כך אולי), זה אולי רע בשל הבזבוז הנובע מאי-השימושיות ואולי זה טוב אם זה אכן היה "כלוב". מנק' ראות לא אישית, פילוסופית (בגרוש) אם תרצו זה רע לכלוב וטוב לציפור (בערך כמו השאלה "דייג אוהב דגים?").
עילית שייר
תודה לך. רק הבהרה קטנה, זהו שיר על הבת שלי
דוד אדלר
תודה לך עילית. בד"כ איני נוטה לפרש (אני אפילו נוטה להשתמש במילה המגונה-למחצה "לפרשן") שירים. אך הפעם עשיתי זאת ואני מצר על חפזוני. אם לדייק עשיתי זאת למשפט שירי אחד משירך שאהבתי במיוחד וניסיתי להסביר מדוע. ההסבר הותנה אמנם בכמה "אולי" ובכמה "אם" אך בסופו של דבר הייתה זו טעות לעשות זאת.
שיר
מקסים. ציורי
עילית שייר
תודה
עידית ברק
אני רואה בשיר תפיסת מצב של מקום ומחשבה . מיהי הציפור? מחשבה מעופפת של הדוברת ? הדוברת עצמה ? הכלוב אינו שימושי עוד. סיום עם אמירה חיובית או שלילית. שחר חפה המותיר את הקורא להרהר
רחל בכר
כלוב מאד לא שימושי, משמע לא יכלאו בו ציפורים נוספות. ואין מדובר אפילו בכלוב זהב.
הזכיר לי את "אל תסתכל בקנקן אלא מה שיש בתוכו" ככל הנראה הציפור שהשתחררה הפכה את הכלוב לאטרקטיבי בזמן שהיתה כלואה בו.
תודה.
עילית שייר
תודה לך. השיר הוא בתי ולכן צדקת כשאמרת שלא יהיו עוד ציפורים ושהיא הפכה אותי אטרקטיבית
ורד זינגר
אני דווקא קוראת אותו כשיר ארס-פואטי. הדוברת יושבת בעמדת כתיבה; שולחן – אמנם עקום, אך בר כתיבה – ניצב מולה. הכוסות, הקומקום, הספרים – כל אלה הם חומרי הנפש שלה הניצבים מולה בבואה לכתוב שיר. אך החומרים האלה אינם משמשים אותה (לכאורה) כרגע. היא איננה חפצה בהם כעת. הציפור, קרי – ההשראה, השכינה, הרצון העז לכתוב – פרחה, כלומר קראה טרם השלכתם על שולחן הכתיבה משהו כגון "אקשן!" "שוּט ", והדוברת בכל זאת יושבת אילמת לכאורה, ומקוננת על החומרים האלו, הבלתי-שימושיים לכאורה.
לכאורה, שכן לבסוף נכתב יופי של שיר.
שז
איזה שמחה.
בדיוק הייתי היום בהרצאה וסרט על בודהיזם. מסתבר שבודהה, עוד לפני שהפך לבודהה, כינה את בנו בשם שפירושו שלשלאות, כבלים.
שיר מקסים.
לאה צבי (דובז'ינסקי)
השיר מתחיל כתמונה חמימה, קיר עץ, כוסות תה, קומקום וספר שירה ואהבה וממשיך שולחן עקם , כאילו משהו כבר לא שליו, צפור שעפה לחופשי, כלוב, מה פשר הכלוב, חופש, נטישה , חנק?, שיר יפה , מעורר הרבה מחשבה.
אילת היילוייל
שיר אהבה וגעגוע של אם לביתה שפרסה כנפיים ועפה… נוגע ללב ומרגיש מדוייק במיוחד!