שירה

זריחה – עפרה קליגר

זריחה – עפרה קליגר

הָנֵף מַגָּל לִקְצֹר תְּנוּבַת יוֹם
אַחַר הוֹשֵׁט יָד לִלְקֹט
הַשֶּׁלֶף שֶׁנּוֹתַר מֵאָחוֹר.
הַטֵּה גַּבְּךָ וְהִתְכּוֹפֵף
לִקְשֹׁר שְׂרוֹךְ חַיִּים שֶׁהֻתַּר,
לְהַנָשִׁים רֶגַע שֶׁגָּוַע
בְּבֵית הַבְּלִיעָה שֶׁל הַזְּמַן.

ניקוד: יאיר בן־חור

כל יום חדש אוצר בחובו הזדמנות לקצור, ללקט, לחיות את הרגע ולהחיות אותו. הזמן נבלע אך אנו יכולים לבחור מה לעשות בו.

11 תגובות

  • דוד אדלר

    שיר יפה המתחיל כשירת חלוצים "קלאסית" ומסיים בדימוי יפה במיוחד:
    לְהַנָשִׁים רֶגַע שֶׁגָּוַע
    בְּבֵית הַבְּלִיעָה שֶׁל הַזְּמַן.

    נ.ב.: יש לתקן להנְשים

  • ארלט

    "הנף… הושט… הטה… להנשים רגע שגווע". החיים – הוראות שימוש. על מנת שיהיו נסבלים. שיר נפלא. תודה לעפרה ותודה לליריקה.

  • לאה צבי (דובז׳ינסקי)

    "לקשור שרוך חיים שהותר" איזה דימוי נפלא, שיר יפה ומרגש ! תודה

  • חגית מנדרובסקי

    דימויים יפים ביותר. שיר שתי השורות האחרונות היו לי הכי חזקות.

  • איתן .

    מארגי חייו של הקורא עולים מהצירוף של שלוש המילים – "לְהַנְשִׁים רֶגַע שֶׁגָוַע" מהקושי "לקשור שרוך חיים שֶׁהֻתַּר" ומהתמודדות עם לקט "הַשֶּׁלֶף שֶׁנּוֹתָר מֵאָחוֹר".

  • מוטי

    אין מה לכתוב יתר על המידה על השיר הזה חוץ מזה שהוא,אכן יפה ולדעתי ברמה הפואטית משקף את תהליכי המודעות(ברמותיה השונות)באופן סמלי למדי.על זה כדאי לכתוב כמה מילים(אם כי לא הרבה:)

    תנובת היום היא סה"כ כל התהליכים המנטלים הפנימיים,בין אם האדם מודע להם או לא מודע להם,אשר האדם,בשעת הליל לעיתים מקבל אליהם חריר הצצה מסוים באמצעות יתר זמן להירהורים.לא תמיד זה כך,אבל בדרך כלל,ההאטה בקצב החיים לקראת הליל,מוציאה את האדם ממצב המחשבה התזזיתי המהיר המאפיין אותו בדרך כלל בשעות היום ומעבירה אותו למצב תפיסה דיפיוזי,חודר,כולל,המאפשר עיבוד של המידע ברמות יותר עמוקות.המודועות במידה רבה הופכת להיות גם חדה וגם מקיפה ומכאן צורת המגל שיכול לשקף אותה,משום שהמגל מסוגל לקצור בבת אחת יבול רב יחסית.אבל הקציר שאליו מודעים ואותו אולי רוצים לטפח ולאסוף אינו הדבר היחידי שיש לו חשיבות בחיים.לעיתים,דווקא במה שנחשב הטפל,בשלף עצמו,ניתן למצוא משמעות וחשיבות גדולה מאוד,משום שלכל פרט,אפילו הקטן ביותר,יכולה להיות חשיבות.זה ברמה הסמלית.מבחינה מסוימת זה שיר ארס פואטי כי הוא לא מדבר רק על המודעות הכללית,אלא על המודעות של המשורר,שתפקידו למצוא בשלף,באופן מכוון,את הפלא ואת היופי שלא בהכרח קיים בתנובה עצמה.זה דבר שאותו המשורר עושה באופן רצוני,זאת תכונת מודעות של משורר המכוון באופו רצוני(מושיט את היד)לאסוף את רסיסי החיים,שאחרים אולי היו משאירים מאחור.

    ומכאן מתאימים האימג'ים הפואטיים של קשירה מחדש של שרוך חיים שהותר(כי הוא נותן את הכוח להמשיך וללכת במשעולי החיים לאחר מכן בצעד יציב) והנשמת רגע ,חילוץ של רגע מבית הבליעה של הזמן,במקרה הזה של האין,כי הנשמת הרגע היא המשמעות שאנו מפיחים בכל רגע ורגע,משמעות שבלעדיה שום תרבות לא הייתה קיימת,כי תרבות מתקיימת בשל החשיבות שבני אדם מייחסים לדברים מסוימים(רעיונות והמצאות אחרות) והשירה מהווה חלק מהתרבות ונובעת ממנה במידה רבה.

    • מוטי

      לא התייחסתי,דרך אגב,לשם השיר,שגם הוא כמובן חשוב.אני מתייחס גם אליו באופן סימבולי,כזריחתו של האור הפנימי,של החלק הרואה,המאחד,המלכד,המבין,מעניק המשמעות,החלק היוצר.יחד עם זאת,ברצוני לתקן כיוון מסוים בפרשנות שלי.מצב דיפיוזי אינו מצב שבהכרח נכנסים אליו רק בשעות הערב או הליל,אלא גם ניתן להיות בו ולשהות בו גם בשעות אחרות,תלוי כמובן בתנאים התומכים בכך ובאישיות של האדם.מסופר על אדיסון למשל,שבכל עת שהרגיש תקוע במחשבה על אחת מהמצאותיו והיה מתעייף,הוא היה יושב על כיסא(או כורסא) ומחזיק בקצה אצבועתיו דבר מה,כך ,שבשעה שאדיסון היה נכנס למצב של הירדמות,היה האובייקט נופל ומעיר באופן מידי את אדיסון במצב של מחשבה דיפיוזי.כניסה למצב שינה או שינה שאיננה עמוקה ויקיצה מהירה ממנה מביאה את האדם לרמות תפיסה אחרות,יצירתיות יותר,משוחררות יותר מקיבעון.במצב הזה אדם יכול כמובן לראות דברים שבדרך כלל אין הוא מסוגל לראות וזה מצב סינכרוני המעורר השראה וזרימה ללא הפרעות.

השאר תגובה