שירה

בלות / לאה צבי (דובז'ינסקי)

בלות / לאה צבי (דובז'ינסקי)

בֹּקֶר הִפְצִיעַ,
אַתְּ עֲדַיִן בַּמִּטָּה שְׂרוּעָה
מְרוּחָה כְּמוֹ מַסְטִיק דָּבִיק,
הִרְהוּר עַל
נְעִילַת נַעֲלֵי בַּיִת מְרֻפָּטוֹת עִם חֲצָאֵי לְבָבוֹת גּוֹרֵם לָךְ לְגַחֵךְ
וְשׁוּב אַתְּ הוֹפֶכֶת מִתְהַפֶּכֶת
צוֹלֶלֶת לִתְהוֹמוֹת
לְמַה פִּלַּלְתְּ? לְשֵׁם מַה הִתְפַּלַּלְתְּ?
גּוֹרֶרֶת גּוּפֵךְ הַכָּבֵד
מַכְבִּיד עַל הַלֵּב,
מַמְשִׁיכָה לְהַצְחִין בֵּין סְדִינַיִךְ
לָחוּשׁ סְחִי וּמֵאוּס,
וְאָז נִזְכַּרְתְּ כֵּיצַד הַשָּׂטָן בִּכְבוֹדוֹ נִגְלָה
הִבִּיט, הֵרִיחַ וּבָרַח, צָחַקְתְּ, "אֲפִלּוּ אוֹתוֹ הִצְלַחְתִּי לְהָנִיס".
תַּחַת שְׂמִיכָה מְהוּהָה
מַמְשִׁיכָה לִבְהוֹת בַּתִּקְרָה,
פְּרָחִים בָּאֲגַרְטָל קְמֵלִים, חָדַלְתְּ לִקְנוֹתָם חַיִּים, אָמַרְתְּ "אֵין כְּמוֹ מְזֻיָּפִים"
כָּכָה זֶה בַּחַיִּים.

ניקוד: יאיר בן־חור

שיר נוגה על דעיכה, קמלוּת, הרגשת הריקנות של אישה שהגיעה לגיל הבְּלות.

22 תגובות

  • רחל מדר

    לאה, את מיוחדת ביכולת הזו שלך לשקף מציאות קשה בלי כחל וסרק. זו גם מראה וגם
    צחוק ישיר ונועז בפני מה שלא אומרים את שמו.
    תודה לך למרות הקושי להתבונן במראה.

  • חגית מנדרובסקי

    מעבר לכך שאת אישה מופלאה, כנה וישירה, את גם כותבת כך ולכן את משוררת נפלאה בעיניי. תבורכי אהובה 🙂

  • גבריאלה מורז

    לאה היקרה ונפלאה,
    זה לא יעזור לך לאה יקרה, גם כאשר את מתארת את הדקדנציה הפיזית ובעיקבותיה הנפשית, את מגדילה לעשות ועוצרת נשימה.
    אני, כמראה שלך לכיעור והקושי שאת מתארת, אשקף לך בחזרה את יופיך הנדיר ומושיטה לך את זרועותי לחבק.
    ובאשר לשטן – טוב מאד שהצלחת להבריח אותו ולא חשוב איך.
    הפרחים תמיד נובלים בתוך האגרטל, אפילו אם יישארו על הגבעול שלהם הם יבלו, וההקבלה בין הבלות של הכותבת לבלות של הפרחים היא יפה אך זמנית – הבלות היא תקופה זמנית שאינה מעידה כלום על העתיד לבוא.

  • מוטי

    נדמה לי , שיש כאן הזדמנות לראות כיצד הדימוי העצמי של האדם משתנה לאורך השנים ברמה הסובייקטיבית וכיצד כל אדם נורמטיבי (גבר או אישה) עובר תהליך של הפנמת השינוי העובר עליו עם השנים, שינוי ההזדקנות תוך כדי מאבק וכניעה, מאבק והטמעה, מאבק והשלמה. ושוב מאבק ואולי מנוחה וקבלה שלמה.

    היה מי שראה במאבק(הרקליטוס,ניטשה) את הבסיס לכל התפתחות. הבסיס לכל הרמוניה(או יצירה) ואנו מכירים גם מהיהדות ומההינדוהיזם, שמאבק נדרש על מנת להגיע לשורש האמת ולזכות בברכה. "מה שאינו מחסל אותי,מחשל אותי". בדיוק כך, אנו נרקבים לכאורה ומתחשלים. החכמים מתים חזקים ורבי עוצמה, אך עם עצמות פריכות. לוותר על המאבק, לחיות חיים של זיוף, דבר זה אפשרי, אבל הוא לא יניב כל פרי, כי גם הפירות הם תוצאה של מאבק, של הסתגלות, של השלמה תוך כדי שיפור מתמיד. העץ יודע שהוא יניב פירות, לא משנה מה יהיו תנאי "החיים" שלו או גילו, כל עוד הוא חי. הפירות הם עתידו של העץ (העתיד על פי העץ לפחות הוא מאוד מתוק, אם כי לפעמים גם רעיל עבור אחדים).והאדם, כבר שמענו את זה בעבר, הוא כמו עץ השדה.

    מי שניסה לרמות את הטבע, הוציא את עצמו מחוץ לטבע בדמיונו , כדאי לו לדעת, שוהטבע אינו אוהב רמאים ובכל מקרה, הוא לא אחד שעשו אותו בהכרח באצבע אחת של אלוהים:)

    אני נזכר עכשיו בסיפור של דוריאן גריי, התמונה או האמנות משקפים אף את המכוערת שבתופעות כדבר יפה או אסתטי, כך למשל תיאור של הפצצות הרסניות ורצחניות במלחמת האזרחים בספרד,ביצירה של פיקאסו היא יצירת מופת מעוררת השתאות, אבל עבור המופצצים עצמם,ב רגע ההפצצה, המציאות הופכת להיות עניין מכוער, עלוב וחסר תוחלת. במלחמות אנשים לא רק מזיעים למשל, אלא מאבדים גם שליטה על הסוגרים ועל הצרכים. היכן היא כאן האמת?מצד אחד משהו הנתפס ברמה הסובייקטיבית, מאידך, דבר מה המתקרב לאובייטקיבי.פיגוע דריסה בעיר היפה ברצלונה לא הופך את העיר לפחות יפה. זיעה לא בהכרח מורידה מכבודו ויופיו של האדם, אפילו אם לפעמים האדם חש כאילו הוא נדרס בידי הזקנה ותופעותיה.

    האמת היא, כמובן, שוב,במאבק. דוריאן גריי הנרקב והמזדקן לעולם לא יחזור להיות כמו דיוקנו שצויר כאשר היה צעיר, על אף ולמרות רצונו.כ וח הרצון של האדם אינו יכול לשמר דימוי עצמי בצורה סטטית. קבלת האדם את השינוי, היא המפתח, היא הפיתרון. אגו קשיח מביא את האנשים למוות עוד בעודם בחיים. קבלת השינוי, לעומת זאת, תביא אותם למוות הכרחי, אבל לפחות בחיים עד הרגע האחרון.:)

    להיות חי, פירושו גם להזיע. הייתה כתבה מעניינת היום בווינט בדיוק על הדבר הזה. הזעה היא מנגנון שמשאיר אותנו בחיים, הסיבה לצחנה היא דווקא הבגדים(או להלן "התרבות") וכיוון שכולם רגילים להסתיר את צחנתם ולעטות אותה בשמלות ובגדי שרד של בושם ודואדורנטים, אף אחד כבר אינו מסוגל להביט בעצמו ולראות את עצמו כפי שהוא באמת או להביט באחר ולראות אותו כפי שהוא באמת. אין כמובן מה לדבר על ריח. אבות אבותינו לפני עידנים, עוד יכלו אולי לזהות פרומונים טוב בהרבה מאיתנו. המוח שלנו כבר עבר שינוי וריחות מסוימים הפכו להיות כבר טאבו תרבותי או איסור תרבותי עד כדי כך, שאיננו יכולים יותר לסבול אותם, לא בעצמנו ובשל כך, גם לא באחרים. ייתכן כמובן וזה לא עניין גורףמ ולעיתים יש גם את המרכיב הגנטי וגם את הסביבה וההקשר,שיוצרים מגוון של תופעות.המציאות היא מגוון.לא בהכרח כאוס.וגם אם יש כאוס,אז כן, "הכאוס הוא סולם".:)

    כן, הפרחים באגרטל קמלים. זה נכון בתפיסה מסויימת, סובייקטיבית. ברמות תפיסתיות אחרות, לא היו ממילא פרחים ולכן שום דבר גם לא קרה לפרחים. כך וגם כך, גורלם של פרחים מזוייפים לא ישפר אף הוא ועם כל הכבוד, אין להם ריח ואם יש להם ריח, יש לו פגות תוקף. ככה זה בחיים.

    כבר אמר מי שאמר, כל דבר שיש לו התחלה-יש לו גם סוף ויש לעשות מאמיץ סביר את הסוף להכיר באמת, אחרת כל אחד מוזמן להמשיך ולדפוק את הראש בקיר עד שהוא מת. (לא תענוג גדול, נראה לי, זה גורם סבל:)

    בכל מקרה, בשיר יש רמזים להבנה שאהבה רומנטית ויצרית כבר לא מלווה את האדם כשהוא מזדקן (אפילו השטן וכדומה), אם נעשה חיפוש במציאות, נראה לי שנמצא לא מעט דוגמאות הפוכות. אהבה לא קשור ליופי ולא קשורה בהכרח לבלות או זיעה.זכור המקרה של נפוליאון שביקש מאהובתו ז'וזפין לחכות לו, בלי להתרחץ(אבל מי יודע,אולי זה לא נכון:)

    כך וגם כך, מים זורמים יש בשפע, אלא אם כן בן אדם חי במדבר, כך שאפשר להזיע ואפשר להתרחץ ותמיד כדאי לצאת מהמיטה בבוקר במהירות, אחרת אדם עוד עלול ללקות בדיכאון (אם הוא לא לקה בו כבר).אבל גם זה בסדר,גם מדיכאון אפשר לצאת. אין לנו שום דבר נגד דיכאון, גם הוא תופעה במציאות ואולי טוב שאנשים " נכנסים" אליו לפעמים ועשו זאת פעמים רבות לאורך ההיסטוריה.הכל בסדר בדיוק כפי שהוא,בכל עת ובכל זמן תחת אור השמש היוקד.אנו יודעים מה היה קורה אם לא היה אור,אם לא הייתה שמש,לא הייתה גם זיעה ולא היה גם שיר על זיעה.אבל הנה,יש לנו שיר על זיעה,זה כבר טוב.:)

    • לאה צבי (דובז׳ינסקי)

      תודה מוטי, שמחתי לקרוא מבטך על השיר , תודה שהבאת דבריך. תודה רבה, לאה

  • תוֹת הֶרְמֶס סאטוֹרי

    מבעד לפצע-השנִים מאירה שֶמש-האמת. השִמחה, החיוניוּת והאומץ הילדיים עדיין נוכחים – בַּמשוררת כמו גם בשירהּ.

    • לאה צבי (דובז'ינסקי)

      תודה, תודה, באמת תודה, המילים שלך נפלאות לי לתחילת שבוע ולתמיד !! תודה

השאר תגובה