שירה

* / ניקולא יוזגוף־אורבך

כְּשֶׁנָּפְלוּ לִי הַחֲלוֹמוֹת לָרִצְפָּה
גָּנְבוּ מֵהֶם וּמָעֲכוּ אוֹתָם
וְנִשְׁפַּךְ צֶבַע רַב וּמְעַט דָּם.
אִישׁ לֹא נֶחְלַץ לְעֶזְרָתִי
וַאֲדִישׁוּת כִּבְּתָה בְּדָלֵי סִיגַרְיוֹת
עַל חֲלוֹמוֹתַי וְאַנְשֵׁי הַנִּקָּיוֹן הִפְשִׁיטוּ אוֹתָם
וְשָׁטְפוּ הֵיטֵב
עַד שֶׁאָזַרְתִּי אֹמֶץ וּבָכִיתִי.

ניקוד: יאיר בן־חור

בזמן משבר אישי, כשהמציאות סביב אדישה או צינית, רק האדם יכול לעזור לעצמו. הגאולה תבוא מבפנים.

7 תגובות

  • אמנה

    בכל פעם שאני קוראת את השירים שלך, יקרה לי משהו בלב.
    אחי הגדול, אתה גאון. כל הכבוד לך על הכל.
    מילים שנוגעות בלבי.
    אני מחכה עוד ועוד. הכתיבה שלך כמו הים והמילים הם הזרם של הים. תודה❤

  • רון גרא

    בעיני, האדישות היא הנושא המרכזי של השיר, האדישות כואבת וצורבת כבדלי סגריות שטרם סיימו לבעור.ואנשי הנקיון שטפו את כל ההחלומות, עם כל חומרי הנקיון.
    ובאין מנוס. לא ניתן, אלא להתפרץ בבכי, למרות ההתאפקות הגדולה.
    חזק ומטלטל

  • עמירם לורד

    גם כשתהיה מטרה. ותדחוף ותעשה כל שביכולתך להגשים ולממש. ותראה במטרה דבר בעל משמעות. לא רש שתתקל באותם אדישים. יהיו שם גם אלה שפיתחו מתוך הצורך האישי שלהם מנגנון שיעצור אותך. מנגנון שיסרס אותך. ואתה תעשה כל הזמן את החישובים איך מתקדמים ומגשימים חלום. והם יבעטו בדלי החלומות המלא שלך שחלבת מעז החיים והרצונות והאידיאלים. והם יתקעו סכין בגב. זאת לא רק האדישות שלהם זה גם מנגנון הסירוס, או התעמולה שקוראת לך להקריב את עצמך. שמאלצת אותך לבטל את עצמך. ואתה תמיד תעשה את החשבון ותמיד תגיע לאותה תוצאה. איך בוב דילן כתב את זה: "נכנסתי לקבר, שתמיד מחכה לי." אבל מתוך כך דמעות השפן ששופכים קם ויוצא ספר. קם ועולה בית. קמה ועולה משפחה. והדמעות בסופו של דבר הופכות לבלוקים שאיתם אתה בונה את חייך הפוריים. תודה לך ניקולאי. כתבת את אשר על ליבי ובתוך חיי. אתה נפלא.

  • רחל בכר

    האם מדובר בחלום במובן של הגשמת משאלה או מראה ותחושה במהלך השינה?
    גם זה וגם זה מתנפצים, ולכן לא ייוותר מהם זכר, אלא שבשיר זה קיים סיכוי קלוש, או אמונה שהמצב הפיך (מישהו ירים, ינסה להציל) ולא הוא.
    נשפך צבע רב ומעט דם, לכאורה ההתעללות מוחשית רק כאשר יש ראיות מוצקות ואם לא די בכך באו אנשי הניקיון והפשיטו אותם, שטפו והסירו כל ראיה. וההקשר הראשון שעלה הוא כבוד האדם שנרמס במחנות הריכוז כאשר הופשטו מבגדיהם בתואנה שווא.
    המעט שנותר הוא לאזור אומץ ולבכות, איש לא יוכל לקחת את היכולת לכאוב ולהפגין את רגש הביזוי. כלומר ועל אף הכל השליטה עדיין ביד הדובר.

  • ארלט

    הדובר בשיר חווה ניפוץ אלים של חלומותיו. במצב זה הוא עלול להאטם רגשית ולדמות בקהותו ואדישותו לאלה שכך הגיבו לו. אבל הדובר אינו נכנע ליאוש המשתק והוא מעז להכיר בכאב ולבכות. עם הפורקן הרגשי הזה, יש לו סיכוי להתרומם ולהמשיך בנסיונו לשרוד בעולם כאדם חולם ואנושי ולא לשקוע לקהות רגשית ומנטלית. תודה לניקולא על שירו ותודה לליריקה.

השאר תגובה