שירה

מילים שומטות עצמן מפי / עפרה קליגר

מִלִּים שׁוֹמְטוֹת עַצְמָן מִפִּי כְּמוֹ הָיוּ כְּלִי
נִצָּב עַל הַקָּצֶה, בְּיוֹדְעִין אוּ שֶׁלֹּא בְּיוֹדְעִין,
נִצָּב עַל הַקָּצֶה.
מַבָּטִי עוֹקֵב אַחַר הַמִּלִּים הַנִּצָּבוֹת עַל קָצֶה
לֶאֱסֹף אוֹתָן טֶרֶם נְפִילָה אֶל חֵיק הַתֹּהוּ.

מַבָּטִי מִתְבַּהֵר כְּשֶׁפִּרְחֵי הַלַּיְלָה נִבָּטִים בְּפָנַי.
אֲנִי גּוֹחֶנֶת עַל אֶדֶן מַחְשָׁבָה וּבוֹדֶקֶת אֵיךְ הִיא נִשְׁמֶטֶת
גַּם כֵּן.
וַעֲדַיִן חַיַּי נִמְשָׁכִים וּמִשְׂתָּרְכִים לְעֹמֶק הַשֶּׁקֶט
הַחוֹבֵט בְּנַפְשִׁי.

ניקוד: יאיר בן־חור

המילים נשמטות והשקט חובט בנפש: מחוויותיה של משוררת.

8 תגובות

  • לאה צבי (דובז'ינסקי)

    שיר מרגש, תיאור הלך רוח בעל דימויים נפלאים, תיאור הרגש כל כך חזק שהקורא חש זאת בכל נים ונים. שיר נפלא !!!!

  • יוד ה.

    עפרה יקרה,
    מילותייך קבלו ישות בפני עצמה. ישות עמוקה ונוגעת. אהבתי את הדימוי "אֶדֶן מַחְשָׁבָה", המתחבר ל- "כְּשֶׁפִּרְחֵי הַלַּיְלה". אהבתי מאד. כתיבה נפלאה!!!

  • מוטי

    יש כאן משהו מאוד מעניין,שכדאי לשים אליו לב, מתוארת כאן בשיר הזה איזושהי חוויה שדומה יותר במהותה לספורט אקסטרים. נניח, קפיצת באנג'י למשל.

    המילים קופצות, אבל המבט, אפשר לומר, מחזיק אותן בחבל ומונע מהן להתרסק על הסלעים שלמטה.
    בתחושת הריגוש הנוצרת, המילה מקבלת משמעות חדשה, נטענת במובנים חדשים, כי אם יש משמעות מסויימת למילה, היא אינה נמצאת בתוך המילה, אלא מחוץ למילה ומה שנמצא מחוץ למילה הם האנשים הנותנים משמעות למילה באמצעות אינטראקציה עם החוויה של העולם. כאשר המילים "הרגילות" "מוכנות" כבר למות משעמום, נוצרת אפשרות למשהו חדש בהחלט.

    אבל נניח והמילים קופצות ומאבדות עצמן לדעת,ביודעין או שלא ביודעין, כמו כלי שמנופץ לרסיסים,לכאורה, הרי מה שנותר לאחר "הניפוץ" (יש כאן משהו "קבלי" למדי" או קוונטי למדי:) ,הוא אוסף של אפשרויות חדשות, שמישהו האוסף את הניצוצות, רואה בדברים, רואה במילים "המרוסקות" ,רואה בקשרים הנפרמים ומתפרקים..מי שרואה באמת, מסוגל לקחת את החלקיקים האלמנטריים הללו של השפה וליצור באמצעותן עולם חדש,משמעות חדשה.חיים חדשים.הכל באמצעות ההתבוננות,המבט!

    מה יש מעבר לקצה?מעבר לקצה, מעבר "לעולם", נמצאת האמת והמילים שואפות לגעת באמת,שואפות להתכתב איתה,שואפות לקבל ממנה את כוחן בתוך העולם עצמו. כל אחד רוצה כוח, גם המילים רוצות כוח, כי למילים שיש בהן כוח, יש את היכולת לשנות, יש את היכולת לעשות, יש את היכולת להניע דברים.
    מילים שאיבדו מכוחן לא יכולות יותר להניע דבר, כי הן מאבדות את הרגש של החוויה הפוצעת ומרפאת בו זמנית.הן הופכות להיות זומביות והמשתמשים בהן זומבים המונחים אוטומטית כמו רובוט נטול חיים.
    גם שורת קוד היא אוסף מילים שמניעות דברים,אבל הן יכולות להניע אותם כל הזמן בכיוון "אחד" בלבד.

    ברגע שמצביעים על דבר מסוים,(כמו התינוקת המצביעה על הירח בפעם הראשונה,בשיר של טד יוז) נוצרת מערכת יחסים בינינו לבין הדבר וכאשר נוצרת מערכת יחסים בינינו לבין הדבר,שאנו הענקנו לו את שמו, נוצרת תנועה גדולה בעולם כתוצאה משילוב כל מערכות היחסים האפשריות שנוצרו, שנוצרות ועוד תיווצרנה בעולם. תנועות לא צפויות לעיתים, משמעויות חדשות, יצירה חדשה, בריאה חדשה.

    זה לא נכון שאין חדש תחת השמש.אם הכל היה חוזר לתוהו, אז לא היה חדש, אבל כיוון שנוצר משחק נצחי בין צל ואור, בין כאוס ותוהו לבריאה ויצירה, כל הדברים כל הזמן משתנים, נפרמים ונארגים מחדש במרקם החיים הרבגוני והעצום.

    מַבָּטִי מִתְבַּהֵר כְּשֶׁפִּרְחֵי הַלַּיְלָה נִבָּטִים בְּפָנַי.
    אֲנִי גּוֹחֶנֶת עַל אֶדֶן מַחְשָׁבָה וּבוֹדֶקֶת אֵיךְ הִיא נִשְׁמֶטֶת
    גַּם כֵּן.

    פרחי הלילה הם היצירה, השירה. והשירה והיצירה לא יכולות להתקיים ללא "המבט", שאינו אלא תשומת הלב, אנרגיית החיים, המטפחת את הפרחים הללו במחשכים ומעניקה להן מאורה הפנימי.
    המילה ניבטים נראית לי בהקשר הזה, ככפולת משמעות(אם אינני טועה במובן הדקדוקי:).ניבטים גם במובן של נשקפים בפני המשורר, וגם במובן של נובטים, "הפרצוף", "הפנים" הופכים להיות חלק מקיום גבוה יותר, המאפשר דיאלוג עם "הבורא" והבנה עמוקה יותר של העולם, של פעולתו היוצרת של האור.(כי כל מה שרואים מסביב בעולם הוא פריו של אותו אור, אנרגיית האור)לולא האור והעיניים המביטות בו, לא ניתן היה לראות דבר, לא בפנים ולא בחוץ. היקום היה מת, נטול משמעות. תוהו נצחי.

    לכן למבט, בייחוד למבט שנעשה בכוונה מלאה וטהורה, תפקיד חשוב מאוד בכל התהליך. למרות שהשיר לדעתי מדבר על הקשרים קבליים מסוימים (אני רחוק מלהיות מומחה לקבלה ,רק עניין "הכלי" בשיר פשוט מאוד בלט יתר על המידה:)הרי גם כשבוחנים כל מתודה של התבוננות, מגלים שהיא מובילה לאותן תוצאות לאורך זמן. ההתבוננות המעמיקה אינה מכוונת לשם בהכרח ,אבל מה שמגיע ,בסופו של דבר, היא תחושה עמוקה של שקט, של עומק נפשי הנמצא בסנכרון מלא עם העולם, ללא כל התנגדות אליו. לכן גם כל המחשבות נשמטות ברגע כזה.

    וַעֲדַיִן חַיַּי נִמְשָׁכִים וּמִשְׂתָּרְכִים לְעֹמֶק הַשֶּׁקֶט
    הַחוֹבֵט בְּנַפְשִׁי.

    השקט החובט בנפש הוא ניגוד רב עוצמה כאן, ניגוד הבא להמחיש את הטלטלה שהתהליך הזה יוצר בפנימיות האדם.זה בא והולך, אבל האם ייתכן שיום אחד זה גם יישאר, כשכל שאר הדברים ישקעו ויעלמו במרחק כמו חלום?

    אולי, אבל אין כל סיבה לשאוף לשם.זה מפריע להתבוננות וההתבוננות חשובה יותר מתכליתה האפשרית, מה גם שטוענים שלהתבוננות אין כל תכלית מלבד ההתבוננות עצמה. כל השאר הם, בסך הכל, תוצרי לוואי.כדאי תמיד להמשיך מעבר להם, עד שלא יהיה יותר, מן הסתם, יום אחד בהיר, לאן להמשיך.:)

    טוב,הזכרתי שיר של טד יוז,אז הייתי חייב לחפש אותו באינטרנט וגם מצאתי(וגם הוא מדבר על מבט,מערכת יחסים ויצירה:)הנה,בתרגום של זיוה שמיר,מתוך גיליון החורף של קשת החדשה,חוברת 22:

    טד יוז: ירח מלא מול פרידה הקטנה

    עֶרֶב קָרִיר וְקָט, שֶׁנִּצְטַמֵּק לִנְבִיחָה וּלְשִׁקְשׁוּק שֶׁל כַּד –
    וְאַתְּ מַקְשֶׁבֶת.
    מִטְוֵה קוּרִים, דָּרוּךְ לְמַגָּעוֹ שֶׁל טַל.
    דְּלִי שֶׁדָּלוּהוּ, עַד גְּדוֹתָיו מָלֵא, דּוֹמֵם – מַרְאָה
    שֶׁתְּפַתֶּה כּוֹכָב רִאשׁוֹן אֶל רֶטֶט.
    פָּרוֹת שָׁבוֹת לָרֶפֶת בַּמִּשְׁעוֹל, שָׁם
    הַמְּשׂוּכוֹת הֵן מְעַטְּרוֹת
    בְּעִגּוּלֵי הֲבֵל פִּיהֶן הַחַם –
    נָהָר אָפֵל שֶׁל דָּם, סְלָעִים הַרְבֵּה,
    הַמְּאַזְּנִים אֶת הֶחָלָב שֶׁלֹּא שֻׁפַּךְ.
    "מִמּוּל יָרֵחַ!" אַתְּ קוֹרֵאת פִּתְאֹּּם, "מִמּוּל! מִמּוּל!"
    וְהַיָּרֵחַ זֶה עַתָּה זָז אֲחוֹרָה כְּאָמָּן
    הַמִּתְבּוֹנֵן נִדְהָם בִּיצִירָה
    הַמַּצְבִּיעָה עָלָיו אַף הִיא כֻּלָּהּ נִדְהֶמֶת

  • אוולין כץ

    שיר נפלא ומרגש, כתוב בשפה רהוטה.
    אהבתי במיוחד את השורות המביעות מצב של התבוננות עצמית.
    רגשי השמחה "מַבָּטִי מִתְבַּהֵר", רגשי העצב והכאב המובעים ביתר הרחבה בסוף השיר "אֲנִי גּוֹחֶנֶת עַל אֶדֶן מַחְשָׁבָה וּבוֹדֶקֶת אֵיךְ הִיא נִשְׁמֶטֶת
    גַּם כֵּן.
    וַעֲדַיִן חַיַּי נִמְשָׁכִים וּמִשְׂתָּרְכִים לְעֹמֶק הַשֶּׁקֶט
    הַחוֹבֵט בְּנַפְשִׁי." שקט נפשי המיוחל לרוב הפך כאן לאויב שמכה וחובט ללא חמלה.

השאר תגובה