שירה

שיחת רפאים / אלון אלטרס

צָעַדְתִּי עִם אַבָּא שֶׁלִּי
בְּסִמְטְאוֹת עִיר הֻלַּדְתּוֹ.
אָז הוּא כְּבָר גָּסַס,
הִיא אָמְרָה.
זֶה זִכָּרוֹן חָשׁוּב
אָמַרְתִּי לָהּ,
הוּא מְשַׁנֶּה הַכֹּל
אֲפִלּוּ אֶת הַטֶּמְפֶּרָטוּרוֹת
(שֶׁלֶג יָרַד אָז בְּוֶנֶצְיָה).
אֲבָל קָשֶׁה עִם רוּחוֹת רְפָאִים
הִיא הִתְעַקְּשָׁה,
וַאֲנִי לֹא מַצְלִיחָה
לְהִפָּרֵד מִמֶּנּוּ
אֲפִלּוּ אַחֲרֵי שֶׁהוּא כְּבָר שָׁנִים
בֵּין הַמֵּתִים.

ניקוד: יאיר בן־חור

השיר הזה, מקורו בשיחת טלפון מקרית. מדויק יותר לומר שהוא נולד בשיחת הטלפון עצמה. החומרים שבה התגלו לי ככאלה המזינים שירה ולא רציתי שיחמקו ממני: מוות, זיכרון, ערים שעיצבו ומעצבים את נפשנו, געגועים לאדם שאהבנו והסתלק מחיינו בעולם הזה. זה גם שיר אהבה אך קשה להסביר זאת כאן, אצטרך לכתוב לשם כך שיר חדש.

אלון אלטרס

6 תגובות

  • לאה צבי (דובז'ינסקי)

    שיר געגועים , כנראה שיח המתאר רגעים אחרונים, כתוב יפה ומיוחד.

  • רון גרא

    מאנשים קרובים מאד, כמו אב, קשה מאד להפרד, גם אחרי שנים, הזכרון משנה אפילו את תנאי מזג האויר, שלג מול רוחות רפאים. אהבה לבן משפחה, כאב, נצחית בכל מצב

  • מוטי

    הרפאים עוברים מהשיר על ההלך לשיר הנוכחי:).התלבטתי מהיכן להעתיק את הקטע הבא מתוך האודיסיאה ולבסוף בחרתי בתרגום של יורם ברונובסקי מתוך הספר "שורה של אודיסיאות" בהוצאת הקיבוץ המאוחד.

    לאחר שיחה עם אמו בשאול(ארץ הרפאים)מתברר לאודיסאוס סיבת מותה של אימו והיא געגועים שהיא (בזמן היותה בחיים)חשה אליו בזמן העדרו הארוך. חוסר הידיעה מה עלה בגורלו, האם הוא מת או חי, הכריעה אותה לבסוף והיא מתה משברון לב.

    מוות הוא סוג של פרידה ולעיתים אדם נפרד מאיתנו גם מבלי שהוא מת, אבל הוא לא משאיר אפשרות לסגור קצוות. הוא פשוט מאוד נעלם. בשטף האירועים של החיים, גם לא תמיד ניתן לשים לב לדברים שנאמרו או לא נאמרו, לדברים שנעשו או שלא נעשו. בני אדם נותרים לא מעט פעמים עם חרטות, אשמות, כאבים, חסכים בכל מה שקשור במערכות יחסים שהסתיימו,בייחוד אלו עם ההורים, אבל לא תמיד הם מצליחים "לעבד" את המידע ולתת לו הקשר שיש לו משמעות. לא תמיד הסיפור מובן להם או שהם בכלל רואים סיפור, רואים נרטיב, רואים משמעות. מותו של הורה נתפס למעשה בעיני הילד כסוג של "בגידה" לעיתים,כסוג של נטישה,תמיד כהפתעה גדולה(כמעט)למרות שכולנו יודעים את עובדות הטבע וכולנו יודעים איך נסיים.

    לעיתים פרידות קשות מרוככות כאשר בני אדם נפגשים למרות זאת כדי לדבר אחד עם השני. כל עוד האדם חי, יש תקווה להיטהרות פנימית. מערכות יחסים הם תמיד פנימיות ועל האדם עצמו לתת מובן למערכות היחסים הללו. לכן גם עם אדם מת יכול להיות מרחב לדיאלוג מאפשר, עמוק ומרפא. אדם אינו רק נוטש, אלא גם ננטש ולא רק אחרים עוזבים אותו או נעזבים על ידו, אלא הוא עצמו "עוזב" את עצמו, "נוטש" את עצמו, שוכח את עצמו. והוא עושה זאת על בסיס יומיומי. זאת התנהגות חסרת כל התחשבות, האם האדם הוא לא נוטש סדרתי של עצמו? מת עבור עצמו? זהו סוג של מוות ולעיתים על האדם לרדת עד השאול בתהליך ההתפתחות שלו כדי לעלות משם אדם חדש, לחוות את "גן העדן" הפנימי עם פרספקטיבה של "גיהנום".של אופל.

    אמו של אודיסאוס מתה וכאשר הוא מבין בסופו של דבר שהוא דיבר עם דמות מתה, שלעולם לא יוכל כבר לראות בעולם החיים, שייתכן וכל זה אינו אלא אשלייה, הוא נבוך, צועק, ככל הנראה מתייפח ומתאבל על מות אמו, שנטש ביוצאו למלחמה. במציאות של חיינו בנים רבים יוצאים למלחמה ואינם חוזרים, אבל כאן הילד, הגיבור רב המעללים, יצא למלחמה ולא נודע עוד אם חי או מת(הם האמינו שמת)

    "נשכתי את שפתי וקמתי במבוכה
    שלוש פעמים נסיתי לחבקה-לשווא.
    היא חמקה מבין ידי,לא היה אפשר
    געת בה מהיותה צל ונידפת כמו חלום.
    וזה החריף את הכאב שכבר גאה בי
    ואז צעקתי לעברה: אמא!
    השארי עימי כאן,בזרועותי,
    האם לא נוכל גם בארץ מוות זו
    להתחבק,לגעת,לאהוב
    לחוש את נחמתן של הדמעות המלוחות?
    או שכל זה היה רק הזיה תפלה
    שתיכנה למעני, למען אאנק יותר,
    פרספוןנה המלכה הנוראה מאוד?"

    אחת הדמויות בשיר,(הדמות הנשית המשוחחת)טוענת:

    אֲבָל קָשֶׁה עִם רוּחוֹת רְפָאִים
    הִיא הִתְעַקְּשָׁה,
    וַאֲנִי לֹא מַצְלִיחָה
    לְהִפָּרֵד מִמֶּנּוּ
    אֲפִלּוּ אַחֲרֵי שֶׁהוּא כְּבָר שָׁנִים
    בֵּין הַמֵּתִים.

    זה אותו קושי בדיוק שהיה לאודיסאוס להיפרד מאמו, אבל אמו החכמה (שלא הייתה אלא דמות בתוך נפשו) האיצה בו לעלות שוב למעלה מן השאול, לא לשקוע בדמדומים הללו, משום ששהות בארץ הרפאים זמן רב יותר מהדרוש, יכולה לגרום לאדם לא לעלות מארץ זאת לעולם (היא לא אומרת כך מפורשות אבל זה נרמז)

    לדמות בשיר יש תחושה כזאת בדיוק של הפתעה ממות האב, למרות שמוות זה היה צפוי. כשגסס ליוותה אותו במסעו אל ארץ הולדתו, אל מקום הולדתו, העיר וונציה. עיר זאת נתספת בתרבות כמסמלת, במידת מה יופי וניוון בו זמנית, של עומק ויצירה יוצאי דופן אל מול התפרצויות אפלות, חוסר יציבות. נדמה לי שזאת הייתה אחת הסיבות לבחירתה של העיר הזאת דווקא לנובלה הידועה של תומאס מאן, "מוות בוונציה".

    מערכת היחסים הנרמזת עם האב יש בה את העומקים הללו, שיש בהם שנאה ואהבה, דחיה וקרבה, שוני ודמיון, זהות מוחלטת והפכים מוחלטים. זה לא בא לידי פיתרון. האב מת, נטש ואולי לא הייתה זאת הפעם הראשונה שנטש. האם הם הספיקו להשלים את כל מה שחסר, את כל הפעמים שאולי לא היה שם עבורה? את כל הפעמים, כילדה, שבהן חשה כי הוא אינו רואה אותה(ממש כפי שעכשיו, במותו, בארץ הרפאים אינו רואה ואינו מכיר אותה).

    הרפאים זקוקים לשתות דם שחור מהכירה באודיסיאה כדי להיזכר בחיים. חייהם כבר נשכחו, סבלם גם, אבל החיים עצמם עדיין זוכרים הכל והכאב אינו מנסר רק ברמה המודעת, אלא גם ברמות אחרות רבות, מודעות חלקית ולא מודעות כלל וכלל. זה האתגר שבעטיו שיחה עם רוחות רפאים יכולה להיות כואבת כל כך, מתסכלת כל כך, ממש כמו החוויה שחווה הדמות הנשית בשיר.

    למרות זאת, זהו זיכרון חשוב לטענתו של הדמות השנייה בשיר (דמות גברית המשוחחת בטלפון עם הדמות הנשית), וזהו זיכרון , שמשנה את הכל! מה זה "הכל?". ובכן, הכל זה הכל. הבחירה של הדמות הנשית ללוות את אביה לעת גסיסתו לארץ הולדתו, כמוה כבחירה שלה ללוות אותו שוב "לביתו" לעזור לו להשלים את הסיפור שלו ובכך למעשה, כמאמר של דוקטור דניאל סיגל, לפייס גם את אותה, לאחר שזכרונות ילדותו שלו וודאי צפים ועולים בכל המקומות מעוררי הזכרונות ומקבלים שוב מובן ומשמעות.
    כאשר הסיפור שלו מושלם, גם הסיפור שלה יכול להיות מושלם ועכשיו, לאחר מעשה החסד שעשתה עימו, היא יכולה לעשות גם את מעשה החסד עם עצמה ולשחרר את רוחות המתים, לשחרר את רוחו של אביה ולעלות שוב מחדש לאור השמש המחייה ומשחרר.

    זה כוחה של האהבה,שהיא משנה את הכל, אפילו את הטמפרטורות, את נקודת הקיפאון והמוות ביחסים,(השלג הלבן בוונציה) שהיא מסוגלת להחזיר לחיים גם את מה שנראה כמת, כמו ישו את טליתא.

    הנה הכללות: הורים אוהבים את ילדיהם, גם אם לא תמיד הם מצליחים להראות זאת. ילדים אוהבים את הוריהם, גם אם לא תמיד הם יכולים להראות זאת (או מצליחים בכך). לכן, זהו גם שיר על אהבה, על הדרך שעל האהבה לעבור בדרכה אל האור, שהיא דרך רבת חתחתים אולי, אבל היא תמיד נסללת, תמיד קיימת, תמיד אפשרית. זהו המסלול מהתופת לגן עדן והדרך הזאת, אם כי משאירה באדם חותם, הרי היא הופכת אותו תמיד ליותר עמוק, יותר מכיל, יותר מעניק.

    החיים יכולים להיות תפלים מאוד ללא כוחה של אותה אהבה. בסיפור המתים של גויס הגיבורה נזכרת באהוב נעוריה שמת עוד בטרם הספיק לחיות את חייו ועד כמה אהב אותה (והיה מוכן להקריב למענה). זיכרון זה המשיך לקנן בתוכה חיים שלמים ולהוות נקודת ייחוס בעצם כמעט לכל דבר אחר, שנראה פתאום מאוד חיוור לעומתו, מאוד "מת".

    לולא היה קיים בה הזיכרון הזה (שמשנה הכל) של אותה אהבה, של אותה הקרבה, מה בעצם הייתה המשמעות של חייה? האהבה הזאת אינה של המתים הרפאים, זאת האהבה של החיים לעצמם, זה הכוח המניע את הכל, המרפא את הכל, כאשר מאפשרים לו.

    דנטה פונה לאור העליון "בעדן" ואומר:

    "או מה פחות הוא דיבורי ומה נרפה
    מתפיסתי!וזו,אל מול מה שראיתי
    כל כך,עוד לא מספיק לומר מעט

    הו אורת נצח שלבד בתוך עצמך דרה,
    לבד אותך יודעת ומושכלת מעצמך
    וכידעך,אוהבת את עצמך ומצחקקת!

    המעגל ההוא,שכך בהיוולדו
    הופיע בתוכך כנהרה חוזרת,
    עת בחנו אותו עיני מעט,

    בתוך עצמו מיני צבעו ממש,
    נראה לי מצוייר מצלם דמות עצמנו:
    על כן מבט עיני הונח עליו עד תום.

    וכמו הגיאומטריקן המתמסר כולו
    למדוד המעגל, ולא מוצא,
    בהרהרו,העיקרון אותו יתור,

    אף כך אני אל מול חדשות אותו מראה:
    לראות ביקשתי איך מתאים עצמו
    הצלם למעגל ואיך מוצא שם מקומו.

    אולם לכך קצרו כנפי מלהספיק:
    אילו לא ננקשה רוחי בידי
    הבזק ברק שבו הגיע רצונה.

    ליכולת הדמיון הרם חסר כאן העזוז:
    אך את חפצי וכיסופי כבר סובבה,
    כמו גלגל הנע בשווה תנועה,האהבה

    שאת השמש מניעה ושאר הכוכבים."

    (מתוך "הקומדיה האלוהית" בתרגום ראובן כהן בהוצאת מאגנס)

  • נילי אמיר סגל

    אני מזדהה עם כל התגובות הקצרות… ואכן שיר זה נפלא במהותו שהוא זורק את הקורא או הקוראה למתיו שלו כמו שכתבה רחל מדר. אתה כותב סיפור פרידה מופלא במבנה ובביטוי השירי שלו.
    כל מי שחווה פרידה מאהוב נפש שירול גם להיות בן שהלך לעולמו מוקדם מדי, יודע כמה קשה לבטא את הכאב. והכתיבה שלך אלון עשתה זאת עבורי.

השאר תגובה