שירה

בתוך אמבטיה / שולה נסים

רַק שֶׁלֹּא יַאֲכִילוּ אוֹתִי בְּכַדּוּרֵי הֲזָיָה.
אִשְׁפַּזְתִּי אֶת עַצְמִי בְּתוֹךְ אַמְבַּטְיָה
לֹא שָׁמַרְתִּי עַל כָּל טִפָּה
חָשַׁבְתִּי חֲבָל אֵין לִי בַּרְוָז
מִלֵּאתִי רוֹקַנְתִּי מִלֵּאתִי רוֹקַנְתִּי
בַּקְבּוּק רִיק סַבּוֹן רֵיחַ יָם
חָשַׁבְתִּי נָהָר מַפָּל סִירָה
הַרְבֵּה זְמַן בְּתוֹךְ אַמְבַּטְיָה עַד שֶׁהִפְסִיק לִי
חָשַׁבְתִּי מַסְפִּיק לִי דַּי
יָשַׁבְתִּי עַל מִטָּה כּוֹס תֵּה בַּיָּד
לַחְמָנִיָּה פֵּרוּרִים סָדִין מִתְקַמֵּט כְּמוֹ עֶצֶב רַב
רַק לֹא לִרְעֹב לֹא לִפֹּל חָשַׁבְתִּי
יָצָאתִי לָעוֹלָם
הֶחֱלַפְתִּי מַסֵּכוֹת נוֹן סְטוֹפּ עָשִׂיתִי אֶת עַצְמִי
לֹא לִבְכּוֹת חָשַׁבְתִּי
שָׁמַרְתִּי עַל כָּל טִפָּה

ניקוד: יאיר בן־חור

האמבטיה כניסיון להתעודד ולהתחבר מחדש למחוזות הילדות (ברווז גומי). האמבטיה כסך החוויות שהדוברת עוברת, האם באמת אפשר לשמור על כל טיפה?

7 תגובות

  • לאה צבי (דובז'ינסקי)

    מצד אחד יש בשיר תמונות ילדות נאיביות ומצד שני התפכחות כואבת , שיר נפלא עם דימויים נפלאים ! תודה

  • מוטי

    בהחלט מיטב המילים במיטב סדרן.:)

    שירה חשופה מאוד, חותכת בבשר החי, חסרת רחמים, אבל מאורגנת באופן חכם. יש כאן דמות דוברת ,ששקועה, מבחינות מסוימות, עמוק "בבוץ" המצב האנושי, אבל בה במידה, עדיין רואה הרבה אל מעבר לו, עדיין מתבוננת מלמעלה ונותנת מובן לחוויה של בדידות והינטשות, לחוויה של הכאב הקיומי.

    דרכי ההתמודדות מול הכאב הזה הם ,לעיתים, התעלמות, עצימת עיניים ילדית, רגרסיה למצב חסר אחריות אינפנטילי אימפולסיבי (לא שמרתי על כל טיפה, משחק ילדותי באמבטיה, ממש כמו שילדים אוהבים לעשות), שבא לידי ביטוי בחלק הראשון של השיר, לבין מצב של תנועה כלפי התמודדות שלא בהכרח עולה יפה. כוס התה ביד, סימן לניסיון להירגע או דאגה של הדובר לעצמו, אך הסדין התקמט כמו עצב-דבר המעיד על מאבק-והמחשבות הנגטיביות הנובעות מהמאבק הרגשי הנ"ל. מחשבות שליליות מבטאות חוסר אונים של מבוגר ילדותי, שאין מי שידאג לו והוא אינו יודע ממש לדאוג לעצמו. לו היה יודע, לא היה דואג ולא היו לו מחשבות מהסוג הנ"ל ורגשות מהסוג הנ"ל.בכל אופן, לא בצורה נרחבת וחסרת שליטה.

    לאחר מכן יש את "היציאה" לעולם. האתגר הגדול ביותר, ככל הנראה. זה אותו עולם שלא נתן אישור לילדה הרגישה, הדוברת בשיר, שלא הכיל את הרגישות שלה והכריח אותה, אולי, להדחיק רגשות, להמנע מביטויים, ללבוש פרצוף חזק, מתמודד. מסיכה של "שפיות". וכך העולם עשה זאת, באמצעות איומים, שבאים לידי ביטוי כבר בשורה הראשונה בשיר:

    "רַק שֶׁלֹּא יַאֲכִילוּ אוֹתִי בְּכַדּוּרֵי הֲזָיָה. "זהו פחד עמוק מאוד, מהותי, לא רציונלי, הדוחף את הדמות הדוברת בשיר להתנהגות המתוארת.

    אכן, כדורי ההזיה ישללו מהדוברת את הדבר היחיד שהופך אותה למה שהיא וזאת חווית הזהות שלה בעולם והיכולת שלה לבטא את החוויה הזאת באמצעות יצירה. באמצעות "הטירוף" האינפנטילי של היצירה, שבמידת מה הוא ניסיון לזיכוך עצמי, לביטול של העצמי(כמו מינוס ומינוס) צורת התמודדות נוספת עם העולם באמצעות יציאה "מחוץ" לגבולות של אותו "עולם" ותיאורו מבחוץ. באמנות אין הדוברת נדרשת לשקר,להתבייש,לחוש אשמה, בעוד בעולם, היא אינה יכולה להמנע מזה, בשל תחושת הרגישות הגבוהה, הפחד שאוחז בה. היצירה אינה מוזכרת ישירות בשיר, אבל היא באה לידי ביטוי באמצעות הצד הילדי, הצד היוצר, הצד המשתטה, הצד שיכול גם להשתולל ולהשתטות מבלי שיאשימו אותו, בהכרח, בטירוף, מבלי שיזהו אותו, בהכרח, עם הטירוף.

    כל עוד הילד הוא ילד והאונה הקדם מצחית אינה מפותחת, אף אחד לא מצפה מהילד לקחת אחריות. הילדים אינם נחשבים כאדם "הסביר" אפילו בפני החוק. אבל מה קורה למבוגר שנשאר, במידה גדולה ילד? לאדם כזה העולם אינו נותן הנחות. הסבירות היא, שהוא ייאלץ לשלם את מלוא המחיר, במוקדם או במאוחר ואין לו בהכרח מהיכן לשלם. על כן אדם כזה יסתיר את עצמו, יילך בין הצללים, יעמיד פנים.
    גם זה לא בהכרח יעזור לו, כי לצורך העמדת הפנים נדרשת אנרגיה והצורך הזה בריסון עצמי לצורך העמדת פנים, מרוקן את האדם מאנרגיה מהר מאוד והדבר ניכר בו היטב. לשקר הזה, אין רגליים.

    אבל האם זה בהכרח חייב להיות כך?שאלה טובה..:)

    הפסיכולוגיה של ימינו, שממשיכה לחקור כל מיני תכונות אישיות המבדילות בין אדם לרעהו, גם הוסיפה לחקירה שלא נגמרת לעולם את תכונת האדם הרגיש באופן מיוחד( וכמובן, גם הילד הרגיש במיוחד) "ואנשים" , שתכונה כזאת מתגלה בהם, מתאפיינים בדרך כלל בכמה צורות התנהגות מחשבה ורגש:
    הם רגישים מאוד לגירויים ועל כן נוטים פעמים רבות להתבודדות או להסתגרות (הם לא חייבים בהכרח להיות אינטרוברטים), הם מגיבים אחרת מבחינה רגשית לאירועים בעולם, קצת יותר ממה שמקובל ועל כן חייהם נתונים תמיד במעין סערה פנימית. יחד עם זאת, היכולת הרגשית הזאת באה לידי ביטוי גם באמפטיה גדולה יותר לאחר, היכולת לשים את עצמם במקומו של האחר. הם מסוגלים לראות את המורכבויות רבות הגוונים בסביבתם ויכולת עיבוד הנתונים שלהם מהסביבה נעשית ברמות עמוקות יותר מאלו של אנשים אחרים.

    לא בכל האנשים בהכרח יתגלו כל התכונות הללו, כי מטבע הדברים, לא מדובר במדע מדוייק ותכונות פסיכולוגיות יכולות ללבוש ווריאיציות שונות ומשונות באנשים רבים. יחד עם זאת, ביוצרים רבים ובאנשים יצירתיים רבים, ניתן לגלות את הרגישות הגבוהה הזאת, המתחילה בגיל צעיר מאוד.

    כאשר הרגישות הזאת מקבלת מענה בגיל צעיר, אדם כזה יגדל להיות מאוזן נפשית ובעל יכולת תרומה מאוד גדולה לחברה. כאשר הרגישות אינה מקבלת מענה, אלא יתרה מכך, מופעלים עליה כוחות גדולים במטרה לרסקה ולדכאה, הנזק יכול להיות גדול ולא בהכרח האדם יצא ממנו (אלא אם כן, שוב, קיבל מספר תכונות אחרות יחד עם הרגישות הגבוהה, שיאפשרו לו לעשות משהו משמעותי על מנת להתפתח באחד מן הצמתים בחייו שבו יתאפשר לו לבחור אחרת).

    דוקטור איליין ארון היא המובילה בתחום המחקר הזה בפסיכולוגיה או לפחות החלוצה בו. ללא שום קשר "לעובדות" הפסיכולוגיות הללו. מן הראוי לשים לב תמיד לכל אלו שמסביבנו(כולל לעצמנו:), כי העולם, במידה מאוד גדולה, הוא הצגה אחד גדולה ונשף תחפושות ומסכות גדול במיוחד. כשאנו מסוגלים לראות היטב את המסכות והתחפושות שאנו התרגלנו להשתמש בהם ביוצאנו אל העולם, זהו שלב חשוב מאוד בהפיכת מה שאולי נתפס "כטרגדיה" "לקומדיה" ומשם והלאה "למציאות".ומשם והלאה,ככל הנראה למשם והלאה,כל עוד האדם חי וכוח החיים מניע אותו.

    ייתכן ומסיכות שמשתמשים בהן באופן מודע תמיד ילוו אותנו ואולי טוב שכך, אולי זה בלתי נמנע במידת מה. "האני", מעצם טבעו, הוא מסיכה אחד גדולה, שנועדה להסתיר את הפרצוף הנעלם, שעדיין לא התגלה אפילו "לאני" עצמו.החיים הם תנועה בזמן ובחלל שכוונתה לגלות(או לנסות לגלות או לחוות)את המסתורין הגדול שמעבר לתנועה הרצונית בחלל ובזמן)הטבע שאנו רואים מולנו אף הוא מסיכה, היקום-מסיכה. נשף המסיכות והתחפושות הזה הופך את כל העניין ליותר מעניין ויותר מרגש. מה יש מעבר לזה? המדע יענה על חלק מהשאלות וחלק אחר, יצטרך להישאר "באפילה"…

    אחרי ככלות הכל, האם זה כל כך נורא, להכנס לאמבטיה ולשחק כמו ילד נטול דאגות, נטול פוזות, נטול עבר, נטול עתיד?כנראה שלא.אבל כדאי לעשות זאת באופן מודע.:)

  • רחל אשד

    כאילו אני דיברתי מפיך. כתוב נפלא, ישיר מאד, בלי פומפוזיות.
    יישר כוח!

השאר תגובה