שירה

שני שירים / רונן בלומברג

*
כְּמוֹ נְמָלָה שֶׁדָּרְכוּ עָלֶיהָ
אוֹ חַרְגּוֹל שֶׁיְּלָדִים תָּלְשׁוּ
רַגְלָיו וּכְנָפָיו וְשִׁחְרְרוּ אוֹתוֹ
הַסֵּבֶל שֶׁלִּי שָׁקוּף –
חֲסַר צֶבַע וַחֲסַר רֵיחַ
אֱלֹהִים אוֹהֵב אוֹתִי אוּלַי
אַךְ אַהֲבָתוֹ הִיא כָּמוֹנִי –
חַסְרַת אוֹנִים בְּעוֹלָם עָרֵל.

*
הָיִיתִי יָכוֹל לִהְיוֹת מְקַבֵּץ נְדָבוֹת מְעֻלֶּה
לַעֲמֹד עָלוּב וּבָלוּי בִּקְצֵה הָרְחוֹב
בְּלִי עָתִיד וּבְלִי עָבָר צוֹעֵק –
"אֲנִי הוּא הַלֵּב הַמְדַמֵּם שֶׁל הָעוֹלָם!"

ניקוד: יאיר בן־חור

3 תגובות

  • מוטי

    השיר הראשון מתאר את האבסורד. השיר השני תגובה אפשרית כלפיו.
    אם הסבל הוא חסר ריח וחסר צבע, ממש כמו אהבת אלוהים, שאותה הדובר בשיר אינו
    יכול לחוש כפי שהיה רוצה לחוש (הוא היה רוצה להיגאל ברמה הפיזית ולא ברמה הרוחנית, לא ברמה השירית)
    מה בעצם עוד ניתן לעשות, אם בכלל יש מה לעשות?

    לא לעשות דבר זה מצב טוטלי של דיכאון, זאת יכולה להיות "המסקנה" של הדובר מהמצב הבלתי אפשרי לכאורה של השיר הראשון, חוסר אונים נרכש.

    מצד שני, הדובר לא עבר גלגול מלא לנמלה או לחרגול. הוא לא נמלה והוא לא חרגול, הוא כמו נמלה וכמו חרגול.
    אלו שני דברים שונים בהחלט.

    "כמו" זאת השוואה מאוד פשוטה בהיבטים מסוימים ומעבר להשוואה יש עוד עולם שלם. השיר לא מתאר את העולם בהכרח, אבל משאיר אותו כאפשרות שהשיר השני (וחלק מהראשון) מצביעים עליו בעוצמה.
    אהבת האלוהים שמדובר בה כאן היא, במידת מה, היכולת והמתת לתאר את הסבל באמצעות היצירה, באמצעות השיר, אבל הדובר חש שהשיר הוא במידת מה חלש בדיוק כמוהו, הוא לא מסוגל לראות כיצד מילים מסוגלות לשנות מציאות תוחמת, מגבילה,סוגרת, כמו זאת שהוא חש. המילה שלו היא לא הלוגוס,היא לא מאחדת ולא מקרבת. העולם נתפס כערל והמילה ערל היא חלק מביטוי כגון "ערל לב" או "ערל אוזן" או "לב ערל", כלומר אטום, סגור, חסר חסד או חמלה. ואם העולם הוא ערל וליבו אטום אז מה על האדם לעשות במצב כזה? תשובה אפשרית ניתנת בדיוק בשיר השני ואף היא קשורה בלב, במרכז, בנקודה האינסופית שסביבה נסובים כל הדברים.

    אם השיר אינו יכול להגיע לנמענו האפשרי לפי תחושתו של הדובר בשיר, אז מה הטעם בכלל במתת האל הזאת? באהבה הזאת? כיצד הכישרון הזה עזר או סייע בכלל לדובר בעולם אבסורדי כזה אל מול מה שלכאורה הדובר סבור שנשלל ממנו? הכנפיים שלו? ( אלו שנתלשו) החופש שלו?כבודו כאדם?

    השיר השני לוקח אותנו למקום קצת יותר "אקטיבי" בעיני הדובר.משהו בסגנון אם "מוחמד לא בא אל ההר,אז ההר בא אל מוחמד".יש כאן שינוי מסוים בנקודת המבט. מעין "פיתרון" לחידת הספינקס. הדובר אומר :

    הָיִיתִי יָכוֹל לִהְיוֹת מְקַבֵּץ נְדָבוֹת מְעֻלֶּה
    לַעֲמֹד עָלוּב וּבָלוּי בִּקְצֵה הָרְחוֹב
    בְּלִי עָתִיד וּבְלִי עָבָר צוֹעֵק –
    “אֲנִי הוּא הַלֵּב הַמְדַמֵּם שֶׁל הָעוֹלָם!”

    זה אכן יותר אקטיבי מכתיבת "סתם" שירה במידת מה והקשר הנוצר הוא כמעט בלתי אמצעי, כי יכולים ממש לראות ולשמוע את הדובר "הצועק" באמצע הרחוב, את הלב המדמם, אי אפשר להתעלם ממנו, אבל האם באמת בדבר כזה תהיה יותר תועלת בהכרח? לעורר בבריות "רחמים" מושך אכן תשומת לב, אבל האם יבינו באמת את הדובר? האם זה יצליח באמת לזעזע אותם מספיק כדי להפוך את ליבם הערל ללב מרגיש ומכיל ואוהב?אולי כן ואולי לא ואולי בחלק מהמקרים אבל זה לא חשוב בהכרח.

    מה שהאחרים יעשו, הרי זה עניינם בלבד. ועליו הם ישלמו מחיר בדרך כזאת או אחרת. הצעקה היא סמל לשינוי גישה, להתרסה, למרד. הצעקה הופכת להיות גישה אקטיבית יותר לכתיבת שירה וליצירה. "אני הוא הלב המדמם".(בניגוד לזה הערל,האטום!) זה כבר לא "כמו", זאת כבר טרנספורמציה שלמה, זאת המטמורפוזה המלאה. הוא הופך להיות הלב המדמם, כל אחד יכול לראות את הדימום וכל אחד יכול לקחת חלק בדימום הזה, שהוא הדימום האוניברסלי, הסבל האוניברסלי. הוא לא נמצא שם כנזקק באמת, כמקבץ נדבות, אלא "כאלוהים" בדמותו של מקבץ נדבות.הוא לא בא לבקש גאולה אלא בא להחיות את האחרים,ערלי הלב,באמצעות "הצעקה".

    זה גורל, שהאדם מעניק לו משמעות, זה התנועה של סיזיפוס במעלה ההר עם הסלע היחודי אל שיאו ,עם המשא הייחודי, במסע הייחודי, במסה שאין ממנה מוצא, במשימה הבלתי אפשרית שלוקח על עצמו "הקדוש" המעונה בויה דולורוזה האישית לשום מקום מיוחד ואם זאת מיוחד מאוד.מאוד מיוחד.העולם הוא כך וכך ומצבו של האדם בתוכו הוא כך וכך(כל אדם חולק אותו גורל,אבל דרך מסויימת, שלעיתים היא קשה משל האחרים באופן משמעותי) ולמרות זאת, עכשיו, ברגע הזה, בלי עתיד ובלי עבר, נוע תנוע!

    לב מדמם וצעקה אלו חומרים שאפשר לעבוד איתם,אפשר לחולל עימם גדולות ונצורות.אי אפשר לזלזל בלב מדמם וצעקה כלל וכלל.הצעקה יכולה להבקיע תהומות וכל חלל.

השאר תגובה