* / מאיה כהן

יוֹם אֶחָד אַתְּ תִּזָּכְרִי בָּרֶגַע הַזֶּה.
בַּדְּמָעוֹת הַזּוֹלְגוֹת, בַּלַּחַץ בֶּחָזֶה.
בַּתְּחוּשָׁה הַמְשַׁתֶּקֶת שֶׁל חֹסֶר הָאוֹנִים,
אַתְּ תִּזָּכְרִי בּוֹ מִבַּעַד לַחֲלֹף הַשָּׁנִים.

אַתְּ תַּבִּיטִי בַּדְּמוּת שֶׁנָּהַגַתְּ לִהְיוֹת,
בַּסְּעָרָה הַתְּמִידִית בָּהּ נִסִּית לִחְיוֹת,
וְהַכֹּל יֵרָאֶה פִּתְאֹם כָּל כָּךְ רָחוֹק,
בְּלִי לָשִׂים לֵב תִּפְרְצִי בִּצְחוֹק.

כָּל קוֹץ שֶׁשָּׂרַט, כָּל אֶבֶן בַּדֶּרֶךְ,
הִצְמִיחוּ בָּךְ עוֹד מָגֵן וְעוֹד עֵרֶךְ.
כָּל טָעוּת צוֹרֶבֶת וּפֶצַע מַכְאִיב,
אָרְגוּ יַחְדָּו אֶת הַפָּזֶל הַמַּרְהִיב.

מוּל הַזִּכָּרוֹן אַתְּ תְּחַיְּכִי בְּהַשְׁלָמָה.
מוֹדָה שֶׁהַתְּמוּנָה עוֹדֶנָּה לֹא שְׁלֵמָה,
שֶׁצָּרִיךְ עוֹד לְלַטֵּשׁ, לְשַׁיֵּף וְגַם לִצְבֹּעַ,
אֲבָל הָאַב־טִפּוּס טִפֵּס לְבַד כָּל כָּךְ גָּבוֹהַּ.

אַתְּ תִּרְצִי לִלְחֹשׁ לַדְּמוּת מִבַּעַד אֶל הַזְּמַן
לְהָסִיט אֶת וִילוֹן הַשִּׁגְרָה וְלִזְרֹק אֵיזֶה סִימָן
מַבַּט־עָל חָטוּף שֶׁאֶת הַסִּפּוּר יַבְהִיר.
מִי יוֹדֵעַ, אוּלַי הוּא חָבוּי בְּאֵיזֶה שִׁיר.