שירה

סעודת חג / מיכאל זץ

בִּסְעוּדַת הֶחָג
הָרֹאשׁ שֶׁל הַדָּג
נוֹתַר שׁוֹכֵב בִּמְקוֹמוֹ.
אִישׁ לֹא נוֹגֵעַ.

גַּם שָׁנִים
אַחֲרֵי שֶׁנִּפְטְרוּ מֵאֲרוּחוֹת חַג
וּפוֹקְדִים אוֹתָנוּ רַק בַּחֲלוֹמוֹת,
הָרֹאשׁ שֶׁל הַדָּג
שָׁמוּר בִּשְׁתִיקָה לַסַּבִּים.

וְרַק בְּתֹם הַסְּעוּדָה
וּבְאֵין דּוֹרֵשׁ
כִּי לֹא זוֹרְקִים בַּבַּיִת אֹכֶל,
הוֹרַי לְבַסּוֹף מְעִזִּים.

ניקוד: יאיר בן־חור

4 תגובות

  • לאה צבי (דובז'ינסקי)

    מנהגי החג ההולכים ונעלמים , מזון שאסור לזרוק, שיר נוגע בעבר ובהווה הטעון. תודה , נגע ביותר.

  • מוטי

    הזכיר לי במקצת את מנהג הכוס של אליהו בפסח.הכבוד שרוכשים לאליהו הוא כבוד שרכושים לדמות על מיתולוגית, שנתפסת כמייצגת איזשהו סטנדרט שגבוה ממנו לא יכול להיות.

    במידה מסויימת, שמירת ראש הדג לסבים שנפטרו(בשיר נאמר "נפטרו מארוחות החג" ככפל לשון קצת אירוני לדעתי)מעידה על הכבוד שרוכשים לדורות עברו. המנהג של אכילת ראש דג נהוג בעיקר בראש השנה והברכה הקשורה בכך היא:

    "יהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ שֶׁנִהְיֶה לְרֹאשׁ וְלֹא לְזָנָב"

    שמירת "המסורת" יכולה להיות עניין מעיק ופוגם, אבל ביטול מוחלט של המסורת הוא עניין מסוכן. מסורת היא תרבות. לא כל חלק בתרבות תמיד מועיל, אבל יש לזכור שביטול של הכל כמוהו כביטול מוחלט של כל הדורות הקודמים. שיקול דעתם ובחירותיהם (אשר היו מושתתים על מה שהם ידעו בזמנם) לא תמיד היו פגומים. בהחלטותיהם, בעוז רוחם ובמאמציהם, הם הבטיחו למעשה את קיומם של הדורות שבאו לאחר מכן, בין היתר, אלו שעדיין חיים.

    האם הדור הנוכחי טוב יותר מהדורות הקודמים? לפעמים הוא טוב יותר בהיטב אחד ולפעמים הוא טוב פחות בחזקת "דור הולך ופוחת" בהיבטים אחרים. לפעמים אין בסיס להשוואה משום שהזמנים השתנו, התפיסות השתנו ואי אפשר לשפוט דורות עברו בסטנדרטים של דורות הווה. זאת לא חוכמה כזאת גדולה. לפעמים זאת סתם יהירות.אבל יש בסיס לשפוט דור הווה בסטדנרטים של דורות עברו.

    כאשר שומרים את ראש הדג לסבים, מעידים למעשה על כך שמכירים בתכונות מסוימות של הסבים והסבתות, שעברו מדור לדור במשפחה דרך הגנים ובאמצעות החינוך ומוקירים את התכונות הללו. שומרים על צניעות וענווה.

    בקיצור, הם, האבות, עשו כמיטב יכולתם וגם אנו (הדורות ההווים) נעשה כמיטב יכולתנו, נשתדל להיות לראש, לא לזנב.נשתדל להיות יותר, לא פחות.

    למרות זאת יש בשיר אלמנט מסוים של "פחד". הדובר זוכר את המנהג מבית הוריו אבל אין הוא אומר דבר בנוגע לשמירת המנהג בהכרח גם בזמנו, בחייו.
    יכול להיות שאין צורך עוד במנהג חיצוני כדי להוקיר כבוד והערכה למעשי הדורות הקודמים. יכול להיות שהדובר מכיר בתכונותיהם הטרומיות של קודמיו ועושה זאת אולי באמצעות השיר?

    הנה שמירה של המסורת אבל בדרכים חדשות. מהו שיר, אם לא התבססות על מסורת ארוכה מאוד, דורות רבים מאוד שהיו לפני כן? יש תמיד דרכים להתחדש מבלי לבטל הכל וגם לא צריך לבטל הכל , כל מה שקדם בזמן.תפיסה כזאת יכולה להתברר מהר מאוד כהרסנית.

    כתיבת השיר היא צעד נוסף מעבר לזה שעשו הוריו בהתפתחות של המודעות.(תוך שילובה במודעות של כל הדורות הקודמים). מוקירים את זכרם של האבות
    כי האבות היו ועדיין (בגנים שאנו נושאים בתוכנו) בסיס הקיום העתידי המתפתח כל הזמן.

    שיר יפה.

השאר תגובה