שירה

* / נוגה רובין

  •  
  •  
  •  
  •  

 
הַהֶכְרֵחַ לְרֹחַב יְרִיעָה מִתְנַגֵּשׁ
עִם הַתְּבִיעָה הָעַכְשָׁוִית לְקַצֵּר, לְסַמֵּס מָה שֶׁיֵּשׁ.
הוֹמוֹ סַפְּיֵנְס הַיּוֹם הוּא עִלֵּג
מִילוֹתָיו מִתְחַבְּרוֹת לְמִשְׁפָּט חָסֵר לוֹגוֹס
מִשְׁפָּט שֶׁכֻּלּוֹ עַל עַצְמוֹ מִתְעַנֵּג.
 
וְהַלּוֹגוֹס אָבַד עִם הַיֶּדַע שֶׁאֵין
הֲבָנָה וְעִנְיָן בָּעוֹלָם הַמִּסְכֵּן
שֶׁנּוֹתַר עִם מִשְׁפָּט רֵיק חֲסַר סוֹף
בְּלִי רִגּוּשׁ, בְּלִי אַחֵר. הָרוּחַ נִדְחֲסָה לְקַפְּסוּלָה
צָרָה בְּלִי יְכֹלֶת לָנוּעַ, הַדִּמְיוֹן גַּם נוֹתַר בְּלִי מָעוֹף.
 
אַרְמְסְטְרוֹנְג דָּחַס לְקַפְּסוּלָה אֶת מְזוֹנוֹ בֶּחָלָל
מִן הַסְּתָם כָּךְ קִוָּה שֶׁצְּנִיעוּת הָאָדָם רַק תִּגְדַּל
הוּא לֹא שִׁעֵר כִּי לְשׁוֹן הָאָדָם
הַמִּלִּים, הַמַּגָּע, הַיְּכֹלֶת לִחְיוֹת וְלָמוּת
יִתְכַּוְּצוּ וְיוֹתִירוּ אָדָם בְּלִי תַּרְבּוּת.

2 תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *