שירה

שש בערב / קטי טייב

 
שֵׁשׁ בָּעֶרֶב, תֵּכֶף מַתְחִילִים.
אַבָּא מוֹצִיא אֶת הַבַּקְבּוּק מֵהָאָרוֹן.
כּוֹסִית מִתְרוֹקֶנֶת כּוֹסִית מִתְמַלֵּאת
זֶה יִגָּמֵר בִּדְמָעוֹת.
 
אִמָּא מְעַקֶּמֶת פַּרְצוּף וּפוֹלֶטֶת אֲנָחָה.
שֵׁשׁ בָּעֶרֶב, תֵּכֶף מַתְחִילִים.
אִמָּא אוֹמֶרֶת: אוּלַי לֹא תַּגְזִים הַיּוֹם?
כּוֹסִית מִתְרוֹקֶנֶת כּוֹסִית מִתְמַלֵּאת.
 
רֵיחַ הָעַרַק נִשָּׂא בַּאֲוִיר.
אִמָּא מְעַקֶּמֶת פַּרְצוּף וּפוֹלֶטֶת אֲנָחָה.
אַבָּא שָׁר אֻם כֻּלְתוּם: אִבְלִי מַשֻׁפְתַק, עֵינֶיהָ – וּדְמָעוֹת בְּעֵינָיו.
אִמָּא אוֹמֶרֶת: אוּלַי לֹא תַּגְזִים הַיּוֹם?
 
אֲנִי רוֹצָה לְהִתְחַבֵּא מִתַּחַת לַשְּׂמִיכָה
רֵיחַ הָעֲרָק נִשָּׂא בָּאֲוִיר.
אַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁזֶּה רַעַל, אֲנִי מְמַלְמֶלֶת מִתַּחַת לַשָּׂפָה.
אַבָּא שָׁר אֻם כֻּלְתוּם: אִבְלִי מַשֻׁפְתַק, עֵינֶיהָ – וּדְמָעוֹת בְּעֵינָיו.
 
אַבָּא מְגַדֵּף בְּמִלִּים שֶׁאֲנִי לֹא רוֹצָה לְהָבִין
אֲנִי רוֹצָה לְהִתְחַבֵּא מִתַּחַת לַשְּׂמִיכָה
חֲפָצִים עָפִים בָּאֲוִיר.
אַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁזֶּה רַעַל, אֲנִי מְמַלְמֶלֶת מִתַּחַת לַשָּׂפָה.
 
אִמָּא מְנַגֶּבֶת דְּמָעוֹת.
אַבָּא מְגַדֵּף בַּמִּלִּים שֶׁאֲנִי לֹא רוֹצָה לְהָבִין
כְּאֵב חַד מְפַלֵּחַ לִי אֶת אֹזֶן שְׂמֹאל.
חֲפָצִים עָפִים בָּאֲוִיר.
 
יוֹם אֶחָד כֻּלָּנוּ נַהֲפֹךְ לְכוֹתֶרֶת בְּ"מַבָּט "
אֲנִי נִצְמֶדֶת לַקִּיר, הָעוֹר מִשְׁתַּפְשֵׁף בָּעִטּוּר הַדּוֹקֵר.
"רֶצַח עַל רֶקַע רוֹמַנְטִי", הַמִּלִּים יוֹפִיעוּ בְּאָדֹם
כְּאֵב חַד מְפַלֵּחַ לִי אֶת אֹזֶן שְׂמֹאל.
 
הֵכַנְתִּי לְךָ עוֹף לָעֲבוֹדָה, בַּקֻּפְסָה הַיְרֻקָּה.
יוֹם אֶחָד כֻּלָּנוּ נַהֲפֹךְ לְכוֹתֶרֶת בְּ"מַבָּט"
אַתְּ לֹא זָזָה מִכָּאן, אִמָּא אוֹמֶרֶת.
"רֶצַח עַל רֶקַע רוֹמַנְטִי", הַמִּלִּים יוֹפִיעוּ בְּאָדֹם.
 
וַיְהִי עֶרֶב יוֹם אֶחָד.
הֵכַנְתִּי לְךָ עוֹף לָעֲבוֹדָה, בַּקֻּפְסָה הַיְרֻקָּה.
אוּלַי נֵלֵךְ לְהִתְחַבֵּא בַּחֶדֶר? אֲנִי מַצִּיעָה,
אַתְּ לֹא זָזָה מִכָּאן, אִמָּא אוֹמֶרֶת.
 
אִמָּא עוֹמֶדֶת בְּמֶרְכַּז הַמִּטְבָּח, מְקַלֶּלֶת אֶת הַיּוֹם שֶׁבּוֹ הִכִּירָה אֶת אַבָּא.
וַיְהִי עֶרֶב יוֹם אֶחָד.
אַבָּא אוֹמֵר: תַּגִּידִי תּוֹדָה, מִי הָיָה לוֹקֵחַ אוֹתָךְ?
אוּלַי נֵלֵךְ לְהִתְחַבֵּא בַּחֶדֶר? אֲנִי מַצִּיעָה.
 
כִּמְעַט עֶשֶׂר בַּלַּיְלָה.
אִמָּא עוֹמֶדֶת בְּמֶרְכַּז הַמִּטְבָּח, מְקַלֶּלֶת אֶת הַיּוֹם שֶׁבּוֹ הִכִּירָה אֶת אַבָּא.
אֲנִי בּוֹכָהּ בְּשֶׁקֶט.
אַבָּא אוֹמֵר: תַּגִּידִי תּוֹדָה, מִי הָיָה לוֹקֵחַ אוֹתָךְ?
 
אֲנִי אוֹסֶפֶת חֲפָצִים מֵהָרִצְפָּה
כִּמְעַט עֶשֶׂר בַּלַּיְלָה.
אַבָּא אוֹמֵר שֶׁנִּמְאַס לוֹ וְהוּא הוֹלֵךְ לִישֹׁן
אֲנִי בּוֹכָה בְּשֶׁקֶט.
 
שֶׁקֶט. שׁוֹמְעִים רַק דְּמָעוֹת.
אֲנִי אוֹסֶפֶת חֲפָצִים מֵהָרִצְפָּה.
רוֹצָה לַעֲבֹר לְאֶרֶץ הַחֲלוֹמוֹת .
אַבָּא אוֹמֵר שֶׁנִּמְאַס לוֹ וְהוּא הוֹלֵךְ לִישֹׁן.
 
אֲנִי אוֹסֶפֶת חֲפָצִים מֵהָרִצְפָּה.
כּוֹסִית מִתְרוֹקֶנֶת כּוֹסִית מִתְמַלֵּאת.
אַבָּא אוֹמֵר שֶׁנִּמְאַס לוֹ וְהוּא הוֹלֵךְ לִישֹׁן.
שֵׁשׁ בָּעֶרֶב, תֵּכֶף מַתְחִילִים.

ניקוד: יאיר בן־חור

11 תגובות

  • רחל אשד

    אדיר! מצמרר! אבא שלי לא הכה מעולם, אבל היה קורא לי זונה, ואפס, ואת לא שווה כלום, בלי ערק, פשוט כי ככה היה. ואמא הייתה אומרת: "אל תשימי לב. הוא לא מתכוון, הוא טיפש" ולא הייתה לי הגנה, והייתי אשה מוכה בלי מכות, והדפוס היה קבוע: הוא מקלל ואני מקללת בחזרה (אני, ששפתי הייתה צחה, והלשון העברית לי כלי שרת, נאלצתי לקלל כאשת שוק) והיה אוסף חפציו בתיק קטן ונעלם לזונה התורנית שלו ואחרי כמה ימים חוזר ומבקש בדמעות סליחה ומנשק את ידי,,, עד שלקחתי עם שני ליטר מים יותר מדי כדורים, ומלמעלה חשבו שלא מגיע לי למות בגללו, והבית נמכר, ונקנתה לי דירה, והם עברו לאן שעברו, ויום אחד בשיחת טלפון, מביתי החדש, הרגשתי מספיק מוגנת, וספרתי לו לתומי שהייתי מצמידה כיסא לדלת חדרי, הרי מפתח לחדר לא נתנו לי גם בגיל 45, כי :"אצלנו אין מפתחות", ואמרתי לו: "פחדתי שבלילה תיכנס לחדר כשאני ישנה ותרים עלי יד" והוא בתגובה השיב: "אם הייתי יודע לא הייתי נותן לך ללכת". וניצחתי אותו והוא מזמן תשע אמות באדמה, ולא סלחתי עד היום.
    ויש את #metoo, וקיים גם metoo שונה, שעליו יפה כנראה השתיקה.

    • קטי טייב

      היי רחל
      תודה על התגובה והשיתוף שלך. התהלכתי איתה ימים רבים. אני שומעת את הכאב וליבי איתך.
      בחוויה שלי אין מנצחים. האומללות המלווה את כל בני הבית, התוקף והקורבן, כולם פצועים ופוצעים ביחד.
      כמובן שאין רשות לשום מבוגר לנהוג באלימות לא בילדים ולא באנשים בוגרים ופצעי האלימות נשארים בנפגעים לשנים ארוכות ואולי אף אפשר לאמר לכל החיים. בשבילי השבר הגדול הוא להביט למציאות בתור ילדה ולראות שהמרחק בין אושר ושמחה ובין אומללות וכאב קרובים מאוד. בעיניי, היה לנו כל הדרוש להיות מאושרים ושמחים (אף כי היינו דלים בממון) , זו הייתה היכולת של אבי לפגוש את הפצעים שלו ולרפאם. ובמקרה הטוב, אם היה קורה, שמישהו יוכל לעזור לו לחבוש אותם.

      • רחל אשד

        קטי יקרה,
        אבי נפטר ב-02/01/2003. הכעס עליו היה כה גדול, שלא הייתי מסוגלת להשתתף בהלווייתו, ולא לשבת שבעה עליו עם אחותי הגדולה בביתה. כשנפטר, כתבתי במשך שלושה חודשי אשפוז פסיכיאטרי בבי"ח לב השרון בפרדסיה, את ספרי הרביעי, "רגש הוא מותרות", שהשער הראשון בו מוקדש לו וליחסי המורכבים עמו. שיר אחד מתוכו. מתקשר למה שאמרת על אביו ופצעיו, שגררו אתכם כולכם לעולם התוהו האכזר שלו, בו הוכרחתם להיות שחקני משנה.
        על חוסר יכולתו לאהוב, מפני שבעצמו התייתם בתוך חודש ימים מאב ואם, ונלכד, ילד יתום בן 13, בטרפי משפחת
        בני- דודים רחוקים, שלא אפשרו לו ללמוד ולהשכיל ולממש את הפוטנציאל שהיה מן הסתם חבוי בו, ונאלץ לשרוד לא אהוב, ולימדו אותו מקצוע, "גהצן", היה אז דבר שכזה, בחנות הבגדים או במכבסה שהייתה ברשותם. כיום, אחרי טיפול רצוף של שש שנים, אני מתקרבת לאפשרות של סליחה, כשהוא בר-מינן כבר שש-עשרה שנה. ועדיין הוא בא אלי בחלומות, תמיד בדרישות, ועדיין זכרו מציף את כולי בסלידה עמוקה, עדיין מתגוננת אינסטינקטיבית מפניו, ולא יכולתי לקשור את גורלי בגורל גבר ולהקים משפחה משלי. אכן, כתב אשמה מחריד. ואלו השורות שמחברות אותי למילותיך:
        "עכשיו הזמן להביט על שמך החרוט/כאלקטרה בשלה, שנחתך קו דמים/בינו לבינה, וידיעה קצובה כמבזק/שהיית יתום, פרא,/שלא במזיד נעשה הדבר/שהיתה מכשלה./עכשיו מתעלפת מחיצה/ואני נושאת אותך בכרסי, ילד-שפם-קרחת,/ממציאה בינינו דקדוק,/שרה/מנערת נוצות מזייפות,/מקפידה.
        בטוחה קטי יקרה, שעל אף הבדלי סגנון הכתיבה בינינו, כאשר אני קצת מיושנת ו"קלאסית" , השורות הללו מתכתבות עם שירך.

  • מרגו פארן

    שיר שמטלטל אותי. יש בו את הריתמוס ויש את המילים ויש את החזרות. כל כך מוכר לי מתוך חיי מגירסת משפחתי שלי.

  • אוולין כץ

    שיר מטלטל
    מטלטלת גם תגובתה של רחל אשד. אכן דפוס של ילדות שחוזר על עצמו גם בבגרות – אם לא לומדים לנתק את החבל המחבר בחוזקה. רק אז מגיע הניצחון בעמל רב ובכאב שאינו מגליד לגמרי לעולם.

  • רחל בכר

    אגרוף בבטן.
    קשה כל כך לעכל את הסיוט היומיומי ועם זאת לא מעט עברו ועדיין עוברים את אותה החוויה על בשרם.
    החזרתיות בשיר כל כך נכונה. מדגישה את הריטואל הקבוע והידוע מראש.
    הדמעות בעיני האב מעוררות אצלי אמפתיה לחולשתו של האב ואת הכאב שהוא נושא בעצמו, ללא היכולת להתמודד עמו, בלי עזרת המשקה.

  • קטי טייב

    תודה רבה לכל הקוראות והקוראים והמגיבות:-)
    כל אחת מכן בתגובתה מאפשרת לי עוד נקודת מבט על עצמי:-)
    ימים טובים ובריאים
    קטי
    *כדי להגיב לכל אחת בנפרד יש להירשם מחדש כל פעם, דיי מייגע*

השאר תגובה