שירה

אהבה וגעגוע / מנשה יצחק

 
כְּשֶׁאֲנִי מֵקִיץ מִשְּׁנָתִי
וְיָדִי נִשְׁלַחַת
לְעֵבֶר הַצַּד שֶׁלָּךְ
וּמוֹצֵאת אוֹתָךְ שָׁם
אֲנִי נִרְגָּע כְּתִינוֹק
וְחוֹזֵר חִישׁ קַל
אֶל מְחוֹזוֹת הַשֵּׁנָה.
 
קוֹרְאִים לְזֶה
אַהֲבָה.
 
אֲבָל
כְּשֶׁאֲנִי מִתְעוֹרֵר
בְּאִישׁוֹן לַיְלָה
וְאַתְּ אֵינֵךְ לְצִדִּי
חוֹלְפוֹת דַּקּוֹת אֲרֻכּוֹת
עַד שֶׁאֲנִי
מַצְלִיחַ לְהֵרָדֵם שׁוּב.
 
קוֹרְאִים לְזֶה
גַּעְגּוּעַ.

ניקוד: יאיר בן־חור

2 תגובות

  • רחל בכר

    בעצם שליחת היד לעבר הצד שלה אפשר להבין את השקט החסר. סוג של אינסטיקנט לוודא ששום דבר לא השתנה.
    בין אם זו אהבה או געגוע התלות בנוכחותה מחמיצה את הלב, בשל חוסר הבטחון כי האהבה על כל יתרונותיה, מאירה את החולשות.

השאר תגובה