שירה

לעת ערב, בחוץ / דליה אפרת

  •  
  •  
  •  
  •  
 
מֵעָלַי מְשִׁיכַת מִכְחוֹל אַקְוֶרְלִית,
וָרֹד עָדִין.
הַרְחֵק בָּאֹפֶק הַשָּׁמַיִם מְרֻבָּבִים סָגֹל
כְּמוֹ בֶּרֶךְ חֲבוּטָה.
רְגָעִים שֶׁל שְׁקִיעָה.
אַבְרֵךְ בַּחֲלִיפָה שְׁחֹרָה וְכוֹבַע עוֹבֵר לֹא הַרְחֵק
אַבְרֵךְ אַחֵר עִם לַהֲקַת זְכָרִים קְטַנִּים
שְׁנֵיהֶם אֵינָם מְרִימִים עֵינֵיהֶם לַהֲדַר הַשָּׁמַיִם
אֱלֹהִים הֲלֹא בַּתַּלְמוּד…
צְעִירָה מוֹשֶׁכֶת אַחֲרֶיהָ כֶּלֶב.
גַּם הִיא, פָּנֶיהָ בַּמִּדְרָכָה.
אֱלֹהַי, בְּמִי אֲנִי מֻקֶּפֶת…
דַּקָּה אַחַר כָּךְ
הָאוֹר נָטַשׁ אֶת הֶעָנָן,
עַכְשָׁו שְׂמִיכָה צְבָאִית אֲפֹרָה מֵעָלַי.
הָאֹפֶק עֲדַיִן מְרֻבָּב בִּקְרָעִים סְגֻלִּים.
הַנֶּפֶשׁ נִדְכֵּאת.
אֵלֵךְ לִי לְבֵית הַקָּפֶה, לַחֲנוּת הַסְּפָרִים, לַחֲנוּת הַמְטַיְּלִים.
אֵלֵךְ לִי בֵּין אֲנָשִׁים.
הַכֹּל חוֹלֵף.
הַשְּׁקִיעָה, הַפְּרִיחָה,
הַחַיִּים עַצְמָם.
אֵלֵךְ לִי בֵּין אֲנָשִׁים.

ניקוד: יאיר בן־חור

3 תגובות

  • בני גל

    אכן שיר יפה, למרות שהייתי בוחר פה ושם ניסוח אחר ("להקת זכרים" צרם לי מעט).
    ראיתי בעיקר את הקונפליקט שבין הנפש המשוטטת, שנהנית להסתכל על יפי העולם ועל השמיים הצבועים כאילו בצבעי מים, ופשוטו כמשמעו לשוטט בהם ובמחשבות, לבין הנפש חדורת המטרה, שאין לה פנאי לכל זה. שני הכיוונים האלה נמצאים בשיר, כלומר בדובר שלו, וכל אחד מושך לצד שלו, במעין משיכת חבל אינסופית, שבמקרה שלנו מושלכת על דמויות חיצוניות ועל שמיים יפים בשקיעה.

  • אריק

    לא יכול שלא להביא לכאן את קהלת, פרק א', פסוקים 1-11:

    א דִּבְרֵי קֹהֶלֶת בֶּן-דָּוִד, מֶלֶךְ בִּירוּשָׁלִָם. ב הֲבֵל הֲבָלִים אָמַר קֹהֶלֶת, הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל. ג מַה-יִּתְרוֹן, לָאָדָם: בְּכָל-עֲמָלוֹ–שֶׁיַּעֲמֹל, תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ. ד דּוֹר הֹלֵךְ וְדוֹר בָּא, וְהָאָרֶץ לְעוֹלָם עֹמָדֶת. ה וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ, וּבָא הַשָּׁמֶשׁ; וְאֶל-מְקוֹמוֹ–שׁוֹאֵף זוֹרֵחַ הוּא, שָׁם. ו הוֹלֵךְ, אֶל-דָּרוֹם, וְסוֹבֵב, אֶל-צָפוֹן; סוֹבֵב סֹבֵב הוֹלֵךְ הָרוּחַ, וְעַל-סְבִיבֹתָיו שָׁב הָרוּחַ. ז כָּל-הַנְּחָלִים הֹלְכִים אֶל-הַיָּם, וְהַיָּם אֵינֶנּוּ מָלֵא; אֶל-מְקוֹם, שֶׁהַנְּחָלִים הֹלְכִים–שָׁם הֵם שָׁבִים, לָלָכֶת. ח כָּל-הַדְּבָרִים יְגֵעִים, לֹא-יוּכַל אִישׁ לְדַבֵּר; לֹא-תִשְׂבַּע עַיִן לִרְאוֹת, וְלֹא-תִמָּלֵא אֹזֶן מִשְּׁמֹעַ. ט מַה-שֶּׁהָיָה, הוּא שֶׁיִּהְיֶה, וּמַה-שֶּׁנַּעֲשָׂה, הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה; וְאֵין כָּל-חָדָשׁ, תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ. י יֵשׁ דָּבָר שֶׁיֹּאמַר רְאֵה-זֶה, חָדָשׁ הוּא: כְּבָר הָיָה לְעֹלָמִים, אֲשֶׁר הָיָה מִלְּפָנֵנוּ. יא אֵין זִכְרוֹן, לָרִאשֹׁנִים; וְגַם לָאַחֲרֹנִים שֶׁיִּהְיוּ, לֹא-יִהְיֶה לָהֶם זִכָּרוֹן–עִם שֶׁיִּהְיוּ, לָאַחֲרֹנָה. {פ}

    אבל, אני רוצה גם להתיחס לשיר ולאופי הנרטיבי החזק שלו, כמו גם לטיפוס התלונות וההרהורים המאפיינים בעיקר את גיל ההתבגרות. השיר נראה לי מסוג "הדווקאי", למשל הבחירה במילה "זכרים" בניגוד לתלמידי חדר, בית רבן וכו' – וזו דוגמה קיצונית-מובהקת. כולל הרפרור החזק לקהלת.

  • יובל

    יפה. שיר ציור לירי של אופק ורקיע, יחד עם מחאה מסוימת כלפי הנטייה היהודית/אנושית לא להבחין ביופי, שילוב מעניין,
    ותנועה בין התנשאות על המין האנושי לבין רצון להשתלב ולהיות. אפשר היה לוותר על ה"זכרים הקטנים" בשורה על האברך.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *