פינת הסיפור הקצר

אַתְּ. מוזיקה / רונית ליברמנש ורדי

 
כרמן מירנדה וביזה כרמינה בוראנה ואורף והחמישית והתשיעית והפסטורלית ויוהן סבסטיאן וצ'ייקובסקי, בכית כשהקשבנו לסימפוניה מספר 6, ושומן – את. את מוזיקה את הנבטת וטיפחת באהבה לא בכפייה מעולם לא בכפייה, חנכת אותי סופגת את עלבון הצחקוקים הילדיים כשלקחת אותנו לאופרה הישראלית הנושנה ברחוב הירקון, בגיל תשע המלודרמה היתה פומפוזית מדי למי שצמחו בישראלינה המיוזעת, הכתריאליבקית הזו, ברחוב דפנה בואכה שיכון הקצינים והמורה לזמרה על אקורדיונה שצייתה לתכתיבי השירים הרוסיים המתורגמים –
 
והמשכת לפקוח את אוזניי שוב ושוב לפלאות הרחוקות כל כך משלמת הבטון והמלט ואהבת המולדת שהתקשיתי להבין. מספרת בהתרגשות על בניין האופרה ההדור בבוקרשט והקונצרטיים החינמיים שהלכת אליהם בלוויית אביך ההדור. ואני הקשבתי והבנתי שאין לך מולדת. שאת גולה בעל כורחך (כמוני. גולה פנימית מתמדת) על שלמותיך היפהפיות שענדת לקראת הקונצרט כי כל שנותר הוא המושב בסדרה השנייה גוש ג', קיץ וחורף, מבלי להשתעל בהפסקות, הדבקות במושב הזה ומשקפות האופרה השחורות, שלך ושלו, שאני שומרת עליהן בקפידה. והאופרות שריגשו אותך עד דמעות מדמיעות אותי כעת.
 
את. מוזיקה. המוזיקה שלי.
 

5 תגובות

  • רחל בכר

    אין לך מושג כמה אני מצרה על כך שלא ספגתי בבית מוסיקה קלאסית.
    מוסיקה מביאה אותי לכדי בכי ומנגינה אחת יכולה להפוך את מצב הרוח מקצה לקצה.
    בתי שלמדה בלט קלאסי במשך שנים לפחות קבלה שמץ מן הטוב הזה.

    • רונית ליברמנש ורדי

      אופרות. בוכה באופרות. גם ברקוויאם אחד או שניים, כמתבקש. נהדר שהגעת לזה בכוחות עצמך. והנחלת לבת :).

  • אריק

    בהיותנו קרובים מבחינת מקור הגלות של אמותינו, אני מניח, זכיתי גם אני לחינוך של אהבת אופירה, נכון, בעזרת האופרה הישראלית המיושנת, בבנייני האומה בירושלים, רק על ידי סבתי ע"ה. אבי ע"ה אהב יותר את הסמפוניות הגדולות, וברדיו כששידרו מוזיקה גבוהה זו, כל הבית הפך דומם, רק המוזיקה.
    ההשכלה שלי גרועה בענייני מוזיקה, השמיעה שלי גרועה ןאני זייפן ידוע של מוזיקה, אבל יש לי מכשירים דנדשים ושעות עונג, רגיעה [כמו שאול המלך ] חזרו אליי.
    הבנתי שגם זו רשימה לזכר אמך בעיקר, אני משתתף בזכרון הנפלא הזה שלך. תודה ♥

השאר תגובה