שירה

שני שירים / דן אלבו

  •  
  •  
  •  
  •  

ברוממות רוח
 
יֵשׁ וַעֲלִיצוּתִי
פּוֹרֶצֶת בִּמְחוֹלוֹת
בְּרוֹמְמוּת גְּדוֹלָה וּבַטֵּרוּף
כְּשַׂקִּית פְּלַסְטִיק שֶׁל סוּפֶּרְמַרְקֶט
הוֹלֶלֶת בָּרוּחַ.


וכאב ישן מבקיע בערמה
 
קוֹרֶה שֶׁמִּשּׁוּמָקוֹם
כְּאֵב יָשָׁן מַבְקִיעַ בְּעָרְמָה אֶת מַנְגָּנוֹנֵי הַתַּעֲתוּעִים
שֶׁבָּנִיתָ כָּל הַשָּׁנִים
וּבָא בְּהַכְנָעָה לְהִתְנַצֵּל.

12 תגובות

  • רון גרא

    שני שירים, שיש בם ניגוד.
    האחד-העליצות פורצת ומשתוללת כשקית פלסטיק ברוח-ללא גבולות.
    השני-הכאב,הוא מבקיע בעורמה מבעד למנגנונים שהאדם יצר, שהם בעצם מנגנוני תעתועים,כי כאשר כאב בוקע, הוא בוקע, על אף כל המנגננים.
    אהבתי.

  • דן אלבו

    תודה רבה לכל המגיבים.
    השיר הראשון נשמר בקבצי המחשב שלי כעשרים שנה, ורק לאחרונה גיליתי אותו מחדש, תוך כדי עיון בקבצים ישנים והחלטתי לפרסם אותו. להבא אשלח לליריקה שירים יותר מורכבים וכבדים. אלה לא מוציאים את אלה. שירים קצרים הדומים לשירי הייקו יפנים, ושירים "כבדים", מהווים כל אחד מסוגו צמח מאין ספור הצמחים הגדלים יחד תחת אותם שמיים ביער.

  • תמי

    תודה דן על שיריך. בראשון, שקית הנילון עושה פלאים, כי מי לא ראה שקית ניילון עפה ברוח, ומיד אפשר להתחבר לתנועה חסרת שליטה, משוחררת, בשיר השני, הפואנטה שעומדת כאנטי תזה לשיר הראשון עושה את הדיאלוג שהוא להערכתי, דיאלוג החיים
    תודה

  • רחל בכר

    השיר הראשון גרם להתרוממות רוח והזכיר לי את השימוש באותו דימוי של שקית ניילון מתעופפת להמחשת התקווה, בשיר שכתבתי.
    השיר השני "מאזן" ומנחית אותי ארצה, תזכורת למה שנהגו הורי להזהיר מפניו – אחרי צחוק גדול, יגיע הבכי.
    השירים יפים מאד בעיני. קצרים וחכמים.

  • אריק

    נפלא. הפאנצ' הזה בסוף כל שיר אמנם ממקם את השירים בז'אנר של המכתם [ שהיה אהוב מאוד בשירת ימי הביניים ] כלומר טקסט היברידי – שיר ופתגם [מכתם].
    בשיר הראשון בולט ענין "הכותרת המתהפכת" [ מעין סיפור פואנטה, שיר פואנטה ] – רוממות רוח היא שקית פלסטיק.. וגו'.. יש גם בשיר מעין הומאז' הומוריסטי ומלא שובבות ל" רדי מייד" של אמנות הפופ [ ראה דושאן והאסלה ]. החיבור של גבוה מאוד עם הכי נמוך ופשוט עושים את זה. אהבתי מאוד מאוד, והשיר ממש "עשה לי טוב" בנשמה ובלב.
    השיר השני, קצת יותר "כבד" ומציג את ה"ניגוד" לקלילות של השיר הראשון, אם כי, גם הוא בשורה האחרונה מפוצץ לגמרי את הציפיות לאיזו פואזיה דרמטית, אמוטיבית, מלאת יגון ויסורים. הקלילות שבה נפתרת בקיעת המודחק והמכאיב ב"בהכנעה להתנצל" מעצב מחדש את כל התפיסה שלנו בתקופה פוסטפסיכואנליטית וניאו ספרות היעץ ביחס לדכאון, חקירה עצמית, עמידה מול האמת [ תעתועים ].
    תודה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *