שירה

* / דפנה שמשוני

  •  
  •  
  •  
  •  

בֶּטַח שֶׁאֲנִי רוֹצָה סֻכָּרִיָּה
אַתְּ אוֹמֶרֶת
סֻכָּרִיָּה מֵעֵינַיִךְ
סֻכָּרִיָּה מִיָּדַיִךְ
סֻכָּרִיָּה מִכָּל הָעוֹלָם
וְאֶת הַחוֹל וְהַבֹּץ
שֶׁדָּבְקוּ בָּהּ
אֶבְלַע גַּם
וְאֶהֱפֹךְ בְּנוּיָה
מִדִּבְשָׁהּ וּמִבֻּצָּהּ

3 תגובות

  • רחל בכר

    אהבתי.
    טאבו מוחלט שהוטל עלי מגיל 3 – קבלת סוכריה מזרים, אולי זו הסיבה שגם בגילי המופלג אני מסרבת בנימוס לסוכריות, אלא שבשיר, לתחושתי אין מדובר בזרה אלא דמות דומיננטית בחיי הכותבת והשאיפה להיות בדמותה, ללא התחשבות במחיר.
    כשהייתי ילדה מאד אהבתי לאכול חול ולכן השילוב של חול וסוכרייה בהחלט אינו מפריע לי.

  • אריק

    מעניין שלא מדבשו ולא מעוקצו הפך ל- [כן]מדבשה ו[כן]מבצה – ובכלל הנרטיב השירי מדבר על התנהגות הפוכה למומלצת – אל תקח סוכריה מזר, זרה?
    ערכתי מחקרון, ממש לא מקצועי, סביב ענין הסוכריה, מתן סוכריה, תפקידיה בעבר, תרופה, סטטוס חברתי, זר המאיים", המתקת הגלולה המרה, אסקםפיזם וכו'
    השיר הוא כמובן תשובה לשאלת הדוברת, והשאלה מעלה מערכת יחסים: עינייך, ידייך, כל העולם, חול ובוץ. המעניין כמובן הוא הליטוטס, "בוץ וחול" שהוא גם שורת הסיום של השיר, ומעלה שאלות רבות ביחס לסוכריה, מהי מסמלת בשיר הזה.

  • דן אלבו

    אהבתי, למרות שאני אישית נמנע מסוכר וממתקים, אני מכיר היטב מה מסמלת סוכרייה בעולם הדימויים המערבי. האהבה, הערגה והמשיכה יכולות להמתיק את חייו של העורג והנערג, העורגת מוכנה למצוץ אפילו את החול והבוץ שדבקו במעטה הסוכרייה, כדי לממש את ערגתה. מה יותר מפתה מזה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *