שירה

כבר / תמי קויפמן


כַּמָּה יָמִים
שֶׁאֲנִי רוֹצָה לִכְתֹּב עַל
צַבִּים
אֲבָל אֲנִי לֹא מַסְפִּיקָה.
 
וְלַמְרוֹת שֶׁבְּקֶצֶב הַכְּתִיבָה הַטִּבְעִי שֶׁלִּי
מִלִּים מִתְגַּלְגְּלוֹת בְּקַלּוּת אֶל הַפֶּתַח
עֲדַיִן,
אֲנִי לֹא מַסְפִּיקָה.
 
הָאֶפְשָׁרוּת לֹא לְהַסְפִּיק לֹא בָּאָה בְּחֶשְׁבּוֹן
טַעַם הַהַחְמָצָה מֵנִיעַ אוֹתִי קָדִימָה, (לִפְעָמִים בִּזְחִילָה)
וַעֲדַיִן,
אֲנִי לֹא מַסְפִּיקָה.
 
בֵּינְתַיִם, הַצָּב,
(זֶה שֶׁרָצִיתִי לִכְתֹּב עָלָיו)
הִרְחִיק לֶכֶת
(לַמְרוֹת שֶׁהוּא לֹא יָצָא מֵהַבַּיִת)
בַּדֶּרֶךְ הוּא אָכַל, נָח, נָשַׁם לְאַט, עָמֹק וּמְעַט

24 תגובות

  • דן אלבו

    נהדר, אהבתי. את מצהירה שאת לא מספיקה לכתוב על צבים, ובסוף מסתבר שכתבת שיר על צבים.

    • תמי

      תודה דן, אכן…נכתב והשיר עושה ויעשה את דרכו…כמו כולנו…בקצב ה???? שבוע טוב איש יקר

  • אריק

    מה לצב ולארנב ולתחרותם. השיר שלך מקסים, באמת. ברור שהוא משתמש ב"טיעון איש הקש" כאמצעי רטורי מרכזי להציג את שניכם, הצב ואת.
    אני מחובבי השימוש בסוגריים בכתיבה אמנותית, הסוגריים, לטעמי, הן מוקד משמעות רב ערך, הן כמובן ה-היפך הצפוי ממה שחושבים על סוגריים [ נוסף לחשוּב, אבל לא מספיק חשוב:-) ] זו תבנית אירונית ידועה, ועליי אהובה, במיוחד כשהיא נעשית במידה ובחכמה ובעדינות כפי שנעשה בשיר הזה.
    אם אקח את שלוש מופעי הסוגריים אקבל:
    לפעמים בזחילה
    זה שרציתי לכתב עליו
    למרות שהוא לא יצא מהבית
    לא שזה "האיקו", אבל התמצית, המשמעות הנוצרת משלושה טורים אלה הינה בעלת אופי של ZEN. מעין פתיחה מהירה של חלון "אבסורדי" מעין קרע ב"חלון המציאות השגרתית", ואני ממש אוהב את זה.
    מעבר לכך, תבנית המהיר-האיטי, ההולך למרחקים על אף שהוא בבית [ אוקסימורון או אבסורד, לכאורה ], תחושת החמצה מול אכילה, מנוחה וסיפוק רב.
    בהחלט, בהחלט שיר ZEN עמוק, אלה סיפורי הזן של נזירי הזן שמהם לומדים חכמה מלאה על העולם. בהחלט.

    • תמי

      אריק, זו לא הפעם הראשונה שאתה מגיב לשיר שלי. אין נרגשת ממני לקרוא את ההתבוננות החכמה והמחדשת והמחדדת שלך. לפעמים מילה, שורה, איפיון שאתה מפצח ונותן את מבטך הרגיש והקולע. תודה לך עד מאד

  • רחל בכר

    אהבתי מאד.
    ניכרת החשיבה והתכנון המדויק של כל שורה בשיר האיטי הזה.

    • תמי

      רחל, כמי שקוראת את שיריך תודה על תגובתך. שמחת אותי על קריאתך הרגישה

  • עפרה בן-עמי

    הצבים כמשל… אני חייבת לומר שבתור פוסחת על שני הסעיפים נוראית השיר מעורר בי הזדהות רבה.

  • לאה צבי (דובז'ינסקי)

    תמי יקרה,
    אוהבת את השיר המיוחד והיפה , עורר בי לא מעט מחשבות. תודה רבה

    • תמי

      תודה לאה, מקוה שאת בטוב, אין יותר שמחה ממני לקרוא שהשיר מעורר ומשפיע
      תודה ושבוע טוב

  • מרגלית בר לב

    השיר הוא שיר אֵבֶל. מבכה. עצוב. שם השיר 'כבר' מדגיש את העובדה ואת התחושה הנלווית לה, שאין עוד זמַן או צורך לעשׂות מה שהיה מתוּכנן… כבר אין בכך שום תועלת "כבר בנית ואי אתה יכול לסתור (ברכות סג.)".
    הכותבת מודעת להחמצה, אבל לא יכולה לה. זוהי הודאה בכניעה.
    ואכן כך הדבר. רוצים לכתוב. יש משפט או חלק משפט שנשמע בראש כל כך נכון ומדוייק, אך עד שמתיישבים ומנסים להעלות את הטכסט – הוא כבר חמק ונעלם… המשהו המדייק. המביע בדיוק רב. באופן הלירי. החכם. החד פעמי. הייחודי.
    ההוא התחמק ונעלם. נזל ממש בין האצבעות.
    תמי קויפמן היקרה: תפסת את הרגע.

    • תמי

      מרגלית יקרה, תודה על קריאתך ועל ההתייחסות למוטיבים שונים בשיר, ההתייחסות לרובת המטאפורי מעמיקה ונוגעת
      תודה

  • אוגניה

    מאד אוהבת ומאד מזדהה עם המסר של הצב, וחושבת … (;
    על מהירות המחשבה
    ז"א …
    האם מחשבה מהירה מידי מביאה למעשיות צבית ? ולמה זה קורה ?
    ונשארים עם ים של מחשבות ורעיונות מתנגשים זה בזה…
    אולי לכן נוצר המחסום ?

  • Eugenia

    אני מאד מזדהה עם הצב שלא מצליח להשיג את מהירות המחשבה
    כאילו שנוצר מחסום ממפולת המחשבות, הן לא לצאת ונשארים עם כולן ומאד אוהבת את הדימוי וההנפשה הזו

    • תמי

      תודה על המחשבות שלך ששיתפת אותי בהן. כוחו של שיר לדעתי הוא בכך שהוא פורש כנפיים להדהודים בנפש הקוראים
      תודה לך עד מאד

  • תמי

    תודה על המחשבות שלך ששיתפת אותי בהן. כוחו של שיר לדעתי הוא בכך שהוא פורש כנפיים להדהודים בנפש הקוראים
    תודה לך עד מאד

  • רוחה שפירא

    אני חושבת שהכותרת "כבר", מבקשת הדהוד בדרכי השיר. לכןנראה לי נכון לפתוח בשורה הראשונה כך:
    כבר כמה ימים
    בבית הרביעי המתייחס לצב – "בינתים, הצב" – החיבור לדוברת יפה מאוד – (" זה שרציתי לכתוב עליו"), וגם יפה הניגוד, בינו לבינה – שהוא "הרחיק לכת" – אבל – מיותרת לדעתי, השורה שבסוגרים הבאים (למרות שהוא לא…) כי אין לה שום קשר למה שהדוברת מרגישה בקשר לקצב שלה, שהיא לא מספיקה – בשתי השורות האחרונות יש תיאור יפה, מה ואיך הצב עושה בקצב שלו – שהדגש הוא על ה"לאט", ולכן נראה לי שאפשר לותר על כמה תיאורי הפועל ולמקד את התיאור והתובנה כך:
    בדרך הוא אכל, נח, נשם לאט
    לאט לאט

    (תודה על הקריאה)

    • תמי

      רוחה יקרה, תודה שאת מחזירה אותי לשיר. מדייקת אותו בקריאתך למחוזותיך. אעבור עליו שוב ואבחן את ההצעות שלך. ההתרחשות בשיר בין הדוברת לצב נעה במישור הקצב והמרחק,
      בהחלט עוררת בי מחשבות
      תודה לך

השאר תגובה