שירה

שני שירים/ רונית ליברמנש־ורדי

  •  
  •  
  •  
  •  

נמלול

נִמְלוּל – מתוך רב מילים:
תחושות לא נורמליות בעור, כגון צריבה, עקצוצים, תחושת דגדוג וכד', ללא סיבה מוחשית נראית לעין.

לִפְעָמִים הַמָּזוֹר אֵינוֹ אֶלָּא
קְטִיעָה בְּאִבְחָה
חַדָּה
לְלֹא
הַרְדָּמָה.
כָּךְ יֵעָשֶׂה לִקְשָׁרִים
חוּץ־גּוּפִיִּים מַמְאִירִים
מִשְׁפַּחְתִּיִּים
גַּרְעִינִיִּים.
 
פֶּצַע פָּתוּחַ
וּלְאַחַר מִכֵּן
צְרִיבַת
מֶדוּזָה
וְאָז נִמְלוּל
שֶׁיּוֹם אֶחָד
יִתָּכֵן
שֶׁיַּעֲלֶה אֲרוּכָה.
 
 
קו 25
אִשָּׁה בְּאֶמְצַע הַחַיִּים בְּרַסְטוֹת מַאֲפִירוֹת,
מֻזְנָחוֹת, עָלְתָה בְּעֵינַיִם מֻשְׁפָּלוֹת לְקַו 25
בְּאַחַת וּשְׁלֹשִׁים בַּצָּהֳרַיִם, בְּהִתְיַשְּׁבָהּ מוּל
צֶמֶד בָּנָלִי שֶׁל נְעוּרִים
שְׁמַנְמַנִּים,
מְצַחְקְקִים.
בְּהִתְכַּנְּסָהּ לְתִיק
הַבַּד הַפִּרְחוֹנִי, מִתְאַיידת לְמַרְכִּיבֶיהָ,
הֻפְּנַטְתִּי לַסִּכּוֹת הַכְּסוּפוֹת, הַיַּלְדוּתִיּוֹת,
שֶׁעִטְּרוּ אֶת שָׁרָשֶׁיהָ הַמְדֻבְלָלִים,
מִתְקַשָּׁה לְהַפְסִיק
לִנְעֹץ.

ניקוד: יאיר בן־חור

6 תגובות

  • תמי

    רונית, קראתי ושוב קראתי את השירים. מצאתי שלמרות שפת השירים השונה, שניהם נוקבים ומדוייקים והוליכו אותי בבטחה לנקודה בה המגע עם התוכן, צרב. החל בכאב שנוכח כשהפרידה נוכחת תמיד בתודעה ובהמשך במפגש המדוייק בתיאורו עם אישה, כל אישה שאוחזת בנעוריה דרך מילויים וסיכות שיער כסופות
    תודה על שיריך

  • רוניית ליברמנש ורדי

    אריק, מסה מאלפת כתמיד. תודה רבה.
    מסכימה לגבי (אי) אחדות הניגודים.
    בתרבות הישראלית החקיינית, ראסטות מתפרשות כחלק מעולם התוכן ה"צעיר". בעבר שקלתי לנסות לחקור מבעד לפריזמה פמיניסטית את נושא השיער ה"חריג" (בישראל, למשל, המגישות בט.וי. נדרשות להחליק. גם פוליטיקאיות. חיימוביץ, למשל) – שיער חלק נחשב משום מה ל"אלגנטי ומסודר", חלק מהמראה הלבן. בקבוצות דיון אמריקאיות שחורות כתבו כמה מהמתדיינות שראסטות על לבן/ה בהיר/ת עור, מרתיחה אותן כי זה ניכוס תרבותי.

  • אריק

    קראתי את שני השירים מתוך עמדה כפולה: כל אחד בפני עצמו, ואחד משקף את השני והשני מקף אותו – כמומראה קדמית ואחרוית בשירותים ואינסוף השתקפוות.
    הראשון מתמקד בריפוי, בכריתת הנגע על אף הכאבים הבאים אחריו. משאינו הנגע, אינו יותר. והנמלול הוא העקבה של העקבה של החפץ שכבר איננו [ לו אצטט כיאות את עדי אופיר בספרו המונומטלי "לשון לרע", או אזכיר ]. זה מזכיר איך אסטרופיזיקאים ואסטרונומים יודעים שיש אור שחור מבלי לראות חור שחור, על פי עדויות של עדויות של עדויות… והדבר לכשעצמו? זו הנמלול, העדות שהיא עצמה תוצאה של עדות למאורע כלשהו.
    השני, הריאליסטי כלכך, על גבול ה-ננו סיפור [מיקרו טקסט פרוזאי], כבר בנתינתו שונה ואחר מהשיר הראשון, ובכך משקף את היסוד הסוריאליסטי של שהיר הראשון – הגדיעה והנמלול. האכזריות של הפעולה והתוצאה העדינה.
    האכזריות, אם קיימת בשיר השני היא בעימות, שלא מתרחש, בתודעת המשורררת בין העולה לאוטובוס לבין בני הנעורים. בין הילדה שחיה עדיין "הֻפְּנַטְתִּי לַסִּכּוֹת הַכְּסוּפוֹת, הַיַּלְדוּתִיּוֹת," לבין החיצוניות האומרת, לדוברת בשיר, דבר אחר.* השיר השני, שיר התבוננות, כזה שמנסה להעלות תובנות אסתטיות, למשל צירוף ניגודים: נעורים-זקנה; מוחצנות – התכנסות פנימה, כעקרון מארגן מציאות [ אצל הדוברת בוודאי ], ומבחינה אידיאולוגית ממש – "אלוהים נמצא בדברים הקטנים", המבט אל השוליים שבשולייים, שבעקבות המבט האסתטי, המכונן זוכים להארה ולחשיבות שיש בה מיסוד "האייקוניות".
    שני השירים קיימים בתודעת הדוברת. למעט פרטים במציאות הנשזרים לתוך האריג האסתטי, הדוברת [ דוברת כל-יודעת, חזקה, כזו שאינה ].
    על מנת לחדד את דבריי, אני נעזר בהקדמה לספרו על עמרי בן יהודה – לא אראה לך, על קריסת דמות המספר בספרות היהודית המודרנית [הוצ' מאגנס, 2019]
    1. הוא ציטוט של ציטוט של בן יהודה [ מבוא, עמ' 2-3 ] "הגישה לטראומה באמצעות נרטיב, מלווה זמן רב בפרדוקס או בקשר כפול; החוויה הטראומטית איננה ניתנת לניסוח אך מבקשת דיבור אינסופי. הסיטואציה המוכרת והמוזרה הזו מצאה ביטוי טוב בכותרת משנה של שני פסיכואנליטיקאים צרפתים: "על מה שאי אפשר לדבר, אי אפשר לשתוק" "
    2. בספר זה בכוונתי לבחון כמה מקרים אפּוריים כאלה, שבהם הסופר מתלבט בין חוסר יכלת לדובב מצד אחד, לבי אי היכולת להפסיק לדובב מן הצד האחר" [ מבוא, עמ' 5]
    משני ציטוטים אלה עולה, שדמות המספר ה"כל יודע" או בצורותיו המודרניות מתרסק ומתפורר בשל בעיות ייצוג של הבלתי ניתן ליצוג, או למצער אם הצלחת לייצג, המוצג הושמד.
    שני השירים הללו, נוגעים הכי עמוק בפצע הזה, פצעה של הספרות, אמנות הייצוג במלים, בדמות, בפרסונה של האמן שמאבד מיכולתו לייצג במלים וחוסר יכלתי שלא לייצג במלים.

    —————–
    * אין לי מושג אם זו אותה אשה, אבל שוחחתי עם אחת בתחנת אוטובוס דומה מאוד לתיאור הזה. עלתה ממנה צחנת אלכוהול, ונתתי לה חצי חבילת מסכות. על אף סרחונה כי רב, היא היתה מפוכחת לגמרי, מקסימה, אינטיליגנטית להפליא, וכרגיל, על אף הפתיחות שלי, הוכיחה לי בשנית כמה אני צבוע.

  • רוניית ליברמנש ורדי

    תודה ללאה ורחל.

    לאה, בשיר הראשון לא ניסחתי הצהרת כוונות. הרהורים כלליים :). ומשערת שמי שגודע מחייו
    קשר רעיל, אכן סובל מכאבי פנטום נצחיים.

  • רחל מדר

    השיר על האשה המתכנסת לתוך התיק ומתאיידת למרכיביה מרגש ונוגע בי מאוד.

  • לאה צבי (דובז'ינסקי)

    האם באמת ניתן לקטוע את הכאב….כנראה שלא , כאבי פנטום תמיד יהיו.
    שני שירים יפים וכואבים , ההזדקנות והרצון להתכחש במיוחד כשהעולם היום שייך לצעירים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *