שירה

פּוֹאֶזְיוֹת 2008 / רונית ליברמנש־ורדי

  •  
  •  
  •  
  •  

שִׁיטוּטַי הרַגְלִיִּים בְּמַנְהֶטְן דֶּה־לַה־שְׁמָאטֶע, נִתְחֲמוּ
בְּבֶן יְהוּדָה מִמַּעֲרָב וְהַמֶּלֶךְ ג'וֹרְג' מִמִּזְרָח,
בּוֹאֲכָה אֶבֶן גַּבִּירוֹל וְרַיְנֶס. בַּתָּוֶךְ
קוֹרֶצֶת בְּלֵאוּת מוּכְנִית דִּיזֶנְגוֹף־אֶוֶנְיוּ מִבַּעַד
לְשִׁכְבוֹת הָרוּז' הַמְּטֻיָּחוֹת.
לֹא מִכְּבָר חָצִיתִי אֶת מַנְהֶטְן הַזְּעִירָה מִדָּרוֹם
לַצָּפוֹן, עוֹקֶפֶת אֶת
הַ"בַּיִת הַמְּשֻׁגָּע" שֶׁל חַיִּים,
רוֹאָה לְנֶגֶד עֵינַי אֶת הַדּוֹסִית הַמְּקַלֶּלֶת
הַמְּקַבֶּצֶת עִם הַתְּבַלּוּל וְהַפֵּאָה הַשְּׁחֹרָה
יַלְדוֹתֶיהָ מְדַדּוֹת בְּרַגְלֵי כְּלוֹנְסָאוֹת וְחֻלְצוֹת
מֻכְתָּמוֹת מִתְרוֹצְצוֹת עַל הַמִּדְרָכָה.
לֹא זִכִּיתִי בְּמַבָּט אֶת "מֶרְכַּז חָוָאטוֹ"
מִינוּס הָעוֹרֵב שֶׁבֶּחָצֵר, שֶׁנִּפְתַּח שְׁנָתַיִם
לִפְנֵי שֶׁמָּכַרְנוּ
אֶת דִּירָתִי,
נִלְחֶמֶת בְּגַעְגּוּעִים פּוֹאֶזִיִּים מְתַעְתְּעִים לַעֲלוּמַי הַיַּחֲסִיִּים:
וֶלְוֶלֶה, נִשְׁמָתוֹ עֵדֶן, רָכוּב עַל וֶסְפָּה נִצְחִית
עִם כַּלְבּוֹ הַשָּׁחֹר מֵאָחוֹר, שֶׁנִּהֵל סָאוּנַת גֵּיְז חֲשָׁאִית,
חֲלוּצִית, בְּדִירַת קַרְקַע
 
עִם כְּנִיסָה נִפְרֶדֶת — הָאַחֲוָה
הַמִּיָּדִית שֶׁטָּוִינוּ, הַסְּעוּדוֹת
עַל שֻׁלְחָנָם וְהַקֶּנְט הָאָרֹךְ
שֶׁתֻּבַּל בּגוֹלְדְסְטָארִים שֶׁהוֹרַדְנוּ
עִם שַיְקֶה הַסַּנְדְּלָר
הַצּוֹלֵעַ, הַמְּרֻשָּׁע, שֶׁדְּמוּתוֹ נִשְׁלְפָה הַיְשֵׁר מִסִּפּוּרָיו
שֶׁל ק. צֶטְנִיק.
וֶלְוֶלֶה הִתְמִיד לְעַשֵּׁן גַּם לְאַחַר שֶׁמֵּיתְרֵי קוֹלוֹ
וּבֵית הַדִּבּוּר שֶׁלּוֹ נִכְרְתוּ,
מְחַיֵּךְ לַנֶּאֱסָפִים בַּפַּרְלָמֶנְט בַּקְּיוֹסְק שֶׁל מוּשוֹן בְּפִנַּת
קֶרֶן קַיֶּמֶת, הֲלֹא הִיא בֶּן גּוּרְיוֹן
עַד שֶׁמֵּת מִ"נִזְקֵי עִשּׁוּן",
כְּמוֹ נִיקוּ הָרוֹמָנִי
בְּ־ 2008 סָפַדְתִּי לִמְיֻדָּעִים רְחוֹקִים,
שְׁלוֹשָׁה שְׁכֵנִים צְעִירִים שֶׁמֵּתוּ
שָׁנָה וְאַרְבָּעָה חֳדָשִׁים לְאַחַר שֶׁהִפְסַקְתִּי לְעַשֵּׁן;
תּוֹהֶה אֵלּוּ אֵדִים מַמְאִירִים פִּעְפְּעוּ בְּבֵית הַדִּירוֹת
הַמְּטֻלָּא שֶׁלִּי לְשֶׁעָבַר,
מְמַהֶרֶת לְהַצְפִּין
הָלְאָה
מִמִּשְׁעוֹל הַזִּכְרוֹנוֹת
הַנָּגוּעַ הַזֶּה.

15 תגובות

  • תוֹת הֶרְמֶס סאטוֹרי

    שיר מצוין, מעניין, מאוד מחבר להויה עם המראות, הקולות וריחות והתחושות. אני מרגיש כאילו הייתי שם ממש, תחושות של משיכה ודחיה. גם האחרונה כל כך מלאה בקסם, שבהכרח היא מושכת.

  • רחל בכר

    שני בתים תרתי משמע .
    יותר מכל השיר הזכיר לי ציור שעיני משוטטות בו ומנסות לגלות משמעויות נסתרות. שהן מעבר לברור ולנגלה.
    שיר מלא ברוך וחמלה ,אולי גם געגוע לאנשים ולא ממש למקום, אלא שהאנשים עושים גם את המקום והמקום את האנשים.
    אצלי השיר כן פגש בנקודה נוסטלגית אישית כשהייתי נערה מסתובבת ברחובות המוזכרים, הגם שלא הייתי ילידת העיר.
    קסם של שיר ושיר של קסם, כך אני מרגישה.

    • רונית

      מוזר. עיר הולדתי החלה משתנה לנגד עיני כבר אז.עשור ומשהו לפני פרוץ ההרס, הפינויים-בינויים ושאר חוליים. תודה, רחל. געגועים להלך רוח, להוויה מסוימת. לאו דווקא נוסטלגית כי היופי והכיעור והרע והטוב תמיד היו מהולים זה בזה.

  • תמר איתי

    קטעי זכרונות של תל אביב של פעם. מרגישה חלק מהטיול . היו ימים… לאימי שהיא ילידת תל אביב היו קטעי זכרונות ואנשים מתקופה מוקדמת יותר. הרחובות משנים את פניהם והאנשים מתחלפים…

  • אריק

    החלטתי לפתוח את תגובתי בהתיחסות למילה פואזיה, או כפי שבשיר – פּוֹאֶזְיוֹת 2008.
    פואזיה לפי מילון אבניאון ברשת היא:
    1.שירה, פּיוּט, פואטיקה, בשונה מפרוזה, או אָמנות ההבָּעה הציורית של רעיון ורגש: הפואזיה מעשירה את נשמת האדם
    2. (בהשאלה) דבר מפליא, המעורר את הדמיון ואת החוש האסתטי

    שתי המשמעויות נכונות לשיר הנפלא הזה. שיר שמסרב לשקוע בנוסטלגיה,
    "תּוֹהֶה אֵלּוּ אֵדִים מַמְאִירִים פִּעְפְּעוּ בְּבֵית הַדִּירוֹת
    הַמְּטֻלָּא שֶׁלִּי לְשֶׁעָבַר,"
    או
    "נִלְחֶמֶת בְּגַעְגּוּעִים פּוֹאֶזִיִּים מְתַעְתְּעִים לַעֲלוּמַי הַיַּחֲסִיִּים:"
    אכן, בדיוק כך היא השירה הלא נוסטלגית. אפשר לקרוא שיר זה כפואמה, קצרצרה המשקפת נדודים במרחב קיום תלאביבי מצומצם, נסיון להפוך את הלא סמלי ל-הכי סמלי, משהו דמוי יוליסס של ג'יימס ג'ויס, אבל קצר יותר, מתומצת הרבה יותר ועשיר בפערים רבים המאפשרים לקורא למלא בתכניו ובזכרונותיו שלו. נכון, השיר אינו דורש "בעלות מוחלטת" על העולה ממנו, הוא קולאז' צבעוני, המעלה דמויות המאופיינות במשפט אחד או שניים, אבל, לא הופכים לקריקטורה, על אף הטכניקה הדומה – אפיון חד בקו חד ומאפיין בולט המשתלט על הכל ", "וֶלְוֶלֶה, נִשְׁמָתוֹ עֵדֶן, רָכוּב עַל וֶסְפָּה נִצְחִית" או שיקה הסנדלר, או החצר ללא העורב השחור [ האם רפרור ל א"א פו?]
    אני גם נמנע מלקרוא לפואמה הזו ממואר, כי היא הרבה יותר מאוסף זכרונות, ולו רק בשל הנטייה העדינה לפסטיש, ובכך דחיסת ה"פרוזה לכאורה" למצב פואזי שלם.
    ברור ששנת 2008 היתה פואזיה מלאה, פרידה היא תמיד פואזיה אם אדם מרשה לעצמו להתבונן בעולמו ובמרכיבים שלו ולהפרד מהם, כפי שהם הצטיירו אצלו בנפשו.
    —-
    https://katzr.net/d1a758

    • רונית

      ואוו. נפלא.
      2008 היא השנה שבה נפרדתי/נפרדנו מדירה שהיתה טעונת משמעויות; וסימלה יציאה מדירה שהיתה במקורה דירת הרווקות שלי לחיים המשותפים שאף הם החלו שם, באותה דירה, למחוזות אחרים. הדמויות שתיארתי ליוו אותי במשך שנים.
      שמחה שלטעמך הכתיבה איננה פרודית או קריקטורית אלא חומלת.
      חיבבתי מאוד בעיקר את ולולה ז"ל ואת ניקו ז"ל, הודות לשניהם (נפטרו עקב מחלות ריאה קשות כתוצאה מעישון) הפסקתי לעשן.

  • תמי

    רונית, השיר "מניח" חלקת חיים לצד מקום. פרישת הדמויות ותנועתן במרחב מרתקת, דמויות צבעוניות שפשוט קיימות, כמעט מצולמות. אהבתי את הדימויים, ואת הצירופים הבלתי שגרתיים, אדים ממאירים, סאונת גייז, עלומי הממאירים ועוד רבים וטובים שהופכים את המציאות השגרתית לפואטית. תודה על שירך העשיר והמפתיע

    • רונית

      תודה רבה. קריאה רגישה. אגב, השיר פורסם בראשונה בספרי התפוררות קוהרנטית, פרדס, 2015

  • דן אלבו

    אהבתי. עיניים שיודעות להביט באותן דמויות שסובבות בנינוחות ופעמים בהחבא – ברחובות חייהן.

  • רונית

    תגובה מרגשת, לאה. אם ב-2008 השיר סיכם מבחינתי תקופת חיים תל אביבית בגיל מסוים, הרי שכיום עירי האהובה לשעבר – לשעבר אהובה ואוטוטו גולים ממנה מרצון – השתנתה לבלי הכר. לרוב אינני נוסטלגית. במקרה הזה, כן 🙂

    ניתן לקרוא אותי גם ב'רשימות'. לא מעדכנת תכופות. פילוח התגובות מצביע על סטודנטיות למגדר שמחפשות מאמרים ו/או מעריצי זך….

  • לאה צבי (דובז'ינסקי)

    רונית, את השיר קראתי מספר פעמים ובכל פעם אהבתי יותר, התיאורים מדהימים, כאילו נשאבתי לתוך סרט וראיתי את הדמויות בלייב….שיר נפלא !

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *