שירה

צוּמוּד/ רונית ליברמנש

  •  
  •  
  •  
  •  
בַּחָדְשַׁיִם הָאַחֲרוֹנִים מְתַרְגֶּלֶת שָׂפָה חֲדָשָׁה. בַּיִת מִצִּיּוּרֵי הַיְּלָדִים שַׁעַר וְגַג רְעָפִים בַּיִת. אֲדָמָה. הִצָּמְדוּת. סוּקוּלֶנְטִים. תַּפּוּזוֹן סִינִי שֶׁיָּשׁוּב וְיָנִיב בְּקָרוֹב לַיִם וְגוּיָבוֹת וְעֵץ זַיִת גָּדוֹל בַּחֲזִית. הַצּוּמוּד מְחַיֵּב. קָפֶה רִאשׁוֹן בַּשֶּׁמֶשׁ הַיּוֹקֶדֶת מַגַּע כַּפּוֹת הָרַגְלַיִם הַיְּחֵפוֹת עַל שְׁבִיל הַכְּנִיסָה הַחַם, הַדֶּשֶׁא. עַלְעַלִּים חֲדָשִׁים צָמְחוּ לַתַּפּוּזוֹן. הַסּוּקוּלֶנְט גָּבַהּ. הַשֶּׁקֶט שֶׁאֵינֶנּוּ רוֹעֵם לְהַתְמִיהַּ. לִפְנוֹת עֶרֶב מְטַיְּלִים בַּשָּׂדוֹת. 65 קִילוֹמֶטְרִים מִגַּן הָעַצְמָאוּת צוֹעֲדִים בִּשְׂדוֹת הַשֶּׁלֶף שֶׁיּוֹרִיקוּ בַּסְּתָו, מַיְשִׁירִים מַבָּט לַעֲצֵי הָאַלּוֹן – מְקַנְּחִים בְּ"סוּפֶּר שָׂדוֹת" – שָׁלוֹם לְךָ, "סוּפֶּר הַגֶּשֶׁר" בּוֹאֲכָה הַיַּרְקוֹן. שָׁרְשֵׁי הֶעָבָר הַמְּפֻיָּחִים נֻתְּקוּ בְּאִבְחָה. טִיּוּל עֶרֶב בְּבֵית הַקְּבָרוֹת עֵין עִירוֹן. וּכְבָר לֹא מִשְׁתָּאָה לְנֹכַח הַדֶּה־קוֹנְסְטְרוּקְצִיָּה הַמְּאֻחָה.

ניקוד: יאיר בן־חור

18 תגובות

  • יובל

    הי רונית,
    חשבתי על זה עוד קצת, לצורך הדיון הפואטי. כי דיון על מילה בשירה זה הכי חשוב.
    לא הייתי נותן לשיר את הכותרת צומוד. בכלל, אף פעם לא הבנתי למה שירים צריכים כותרות.
    לגבי הכנסת הצומוד באירוניה – זה לא רע. הסגנון שלך בוטה, ועכשיו גם לירי/פסטורלי/חומל,
    וזה יוצר ניגוד טוב. אפשר לשתול מילה שאינה קשורה כמעין מטען חבלה מעורר בשיר.
    הבעיה היא בצירוף – "הצומוד מחייב" – האירוניה העצמית פשוט לא עוברת כאן.
    זאת פרפרזה על "התפקיד מחייב", או משהו כזה, מבלי שביססת מספיק את האירוניה העצמית.
    אם היית כותבת למשל (סתם דוגמאות לא משהו, צריך משהו יותר שירי) – צומוד כפרי בגוש דן עם וולט –
    האירוניה הייתה ברורה. עדיין, אפשר היה להתלבט לגבי הצומוד, אבל זה היה עובר.
    לחליפין – נניח בספר שבו יהיו גם שיר או שירי מחאה נגד הכיבוש, אז בהקשר הרחב יותר האירוניה תעבור.

    ואפרופו צומוד – ראש ממשלתנו בניטו נפטליני אמר אתמול ש"למה להגביל הופעה של שלמה ארצי
    אם יש קורונה בכפר ראמה" ואפילו לא הבין מה הוא אומר. הכוונה היא שלמה שאשכנזים בריאים עם תו ירוק "ישלמו" בהגבלה
    בגלל איזה חבורת ערבים באיזה כפר. וזאת כשמי שהכתיר אותו לראשות הממשלה זה מחמוד עבאס.
    בקיצור, לכן, משוררים מחוייבים להישמר במילותיהם, למרות שאין להן שום השפעה על המציאות,
    למרבה הצער.

    • רונית ליברמנש ורדי

      הי יובל
      הסגנון שלי אכן נוטה לבוטות. הרבה פעמים גם לחמלה.

      הפסטורליות הכפרית דווקא נטועה הרחק מגוש דן. במחוזות ההכחשה הקובידיוטית (בחלקה, רק בחלקה).
      וכן, "מטעני חבלה ליריים" מתאימים. תלוי הקשר.
      נותרנו עם הביטוי הטעון "מחייב".
      אוקי. אולי.
      🙂

  • אריק

    מייד אומר – לא אהבתי את הבחירה בשם 'צומוד', אם כי ברורה לחלוטין האירוניה הנודפת מהשיר המלא ביחס למושג הקשה הזה 'צומוד'. ההשוואה בין :

    עַלְעַלִּים חֲדָשִׁים צָמְחוּ לַתַּפּוּזוֹן.
    הַסּוּקוּלֶנְט גָּבַהּ.

    לבין מאבק פוליטי עיקש לשמירת קרקעות מפני כובש חזק ואלים?
    וברור ש –

    וּכְבָר לֹא מִשְׁתָּאָה לְנֹכַח
    הַדֶּה־קוֹנְסְטְרוּקְצִיָּה
    הַמְּאֻחָה.

    כאן השיר שנפרד מתל אביב המפויחת, בשמחה רבה:

    שָׁרְשֵׁי הֶעָבָר הַמְּפֻיָּחִים
    נֻתְּקוּ בְּאִבְחָה.

    וגם כנראה מבית הקברות הרב-קומתי, שרונה, הינו תהליך של ריסוק פארדיגמות מודרניות חדות כתער כמו – אין כמו תל אביב, למשל.
    מתשובתך ל-יובל הבינותי שבחרת במילה בשל העוצמה האדירה שלה, הקשר לקרקע, השארות על האדמה וסירוב להתפנות כמעין הבטחה למקום שרחוק 65 קמ' מגן העצמאות.

    אני גם חושב שהמילה חריפה מאוד, פוליטית מאוד, ואישית לא הייתי מנכס אותה.

    • יובל

      *מנסור עבאס.

      בקיצור, לא לוותר על בוטות, אבל אירוניה צריכה להיות בנויה לתלפיות, היא לא טי שירט שמתאים לכל אחד.

  • יובל

    שיר פסטורלי יפה. אירוניה ורגש יחד.
    שָׁרְשֵׁי הֶעָבָר הַמְּפֻיָּחִים
    נֻתְּקוּ בְּאִבְחָה.

    אפרופו חולדאי וקוביד, אפשר לחבר. חולדאי +קוביד= קובידאי.
    הוא באמת הפך את תל אביב לתעלת בלאומילך.

    יכול להיות שאפשר לוותר על
    הַצּוּמוּד
    מְחַיֵּב.

    גם אם אנחנו (אני) זורמים בסבבה עם הכיבוש, מתקרנפים ומזמינים וולט,
    עדיין כדאי להישמר בכבוד בעלי הצומוד המקוריים.

    • רונית ליברמנש ורדי

      יובל,
      תודה.
      קובידאי משעשע. 🙂

      לגבי הצומוד – חולקת כבוד רב. יתכן שזה לא עבר. שאלתי מהם את המושג.
      האירוניה שלי, כפי שהיטבת לקלוט, תמיד עצמית.
      בחיים, בת משפחה מסוימת מרבה להיפגע מדבריי משום שהיא לא ניחנה ולו בקמצוץ אירוניה או ציניות.

    • רונית ליברמנש ורדי

      עוד הגיגון. ימים יגידו איך נרגיש כאן. חיים במעוז
      חלקי של "אין מגפה ולא היתה"- שמשתמשים במיליון סימני קריאה.

      לומדת את פני השטח האנושיים כאן וכבכל מקום, שוב דימוי חקלאי? זנים אנושיים רבים.

      קשה מאוד כשהסביבה צדקנית ו/או נטולת אירוניה עצמית.

  • תמי

    רונית, השיר אישי אבל נוכח הקוביד לדעתי משקף תנועה של הרבה אנשים שלומדים שפה חדשה. זו התבוננות אחרת בעולם.
    נראה שזכית

    • רונית ליברמנש ורדי

      השינויים ה"מבניים" שבאו עלינו לרעה בעיר שבה נולדנו. בעיקר. לא רק הקוביד. צודקת. הם הניבו יכולת להיפתח לדברים שמעולם לא היו קרובים ללבי :). מהבחינה הזו הרווחנו. תודה.

  • רונית ליברמנש ורדי

    לאה, עפרה ורחל.
    המעבר הזה קרה בגלל גורמים רבים.
    בין היתר הקוביד וחולדאי. חולדאי-קוביד, חפירת העיר ופרוקייטי ההרס והבנייה הלא מדתיים שגרמו התפוררות המרקם האורבני
    בצפון הישן כפי שהכרנו, ועוד.

    לא מתגעגעת.
    כל מקום מזמן התמודדות שונה.
    ותודה 🙂

  • עפרה בן-עמי

    שיר נהדר על הזינוק אל הבלתי ידוע, אולי גם כמשל על משמעות המעבר מעירוניות אל חיים במקום שאינו לבוש שלמת בטון ומלט. בדיוק חשבתי בזמן האחרון על מרחבי הטבע שמצטמצמים והולכים בישראל.

  • רחל בכר

    יפהפה רונית.
    עשית לי חשק ללמוד את השפה החדשה שלמדת.
    למצות עד תום את הצעות יופיו של הטבע.
    ובסוף התזכורת המתבקשת, החיים קצרים וסוף דרכנו כבר מעבר לפינה.

  • לאה צבי (דובז'ינסקי)

    את מצליחה להעביר את התמונה וכמה יפה ושונה האורבניות מול האופי הכפרי והחיבור החזק לבית, לצמחים לסביבה. אהבתי !

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *