זיכרון / עומר ברקמן
וְהָיָה פַּרְדֵּס מוּל הַבַּיִת וְהָיִיתִי נַעַר
וְיָדַעְתִּי לָרוּץ מִקָּצֵהוּ אֶל קָצֵהוּ בְּפָחוֹת מֵחָמֵשׁ דַּקּוֹת
וְכַלְבַּת הַלַּבְּרָדוֹר
שֶׁעֲדַיִן הָיְתָה יְכוֹלָה
רָצָה אַחֲרַי
וְאִם לֹא הִגַּעְתָּ לַקָּצֶה
לֹא יָדַעְתָּ שֶׁהַפַּרְדֵּס הוּא בְּעֶצֶם אִי
וְלֹא יָדַעְתָּ שֶׁיֵּשׁ שָׁם כְּבִישׁ שֶׁמֻּנָּח
אַף אֶחָד כְּבָר לֹא קָטַף אֶת הַפֵּרוֹת
אֲבָל בְּאַפְּרִיל הָאֲוִיר הָיָה מְבֻשָּׂם
וּפַעַם אַחַת רָצָה אַחֲרַי גַּם הַשְּׁכֵנָה
וְהָיָה בּוֹ בֵּית אֲרִיזָה יָשָׁן
עַל קִירוֹתָיו הָיִיתִי מְרַסֵּס גְּרָפִיטִי
וּכְשֶׁזֶּה לֹא הִצְלִיחַ
אַף אֶחָד לֹא רָאָה
עַד שֶׁתָּפַס אוֹתִי הַפַּרְדֵּסָן
אָדָם יָבֵשׁ כְּמוֹ עֵצָיו
חֲבָל עַל הַבִּנְיָן הַזֶּה, אַלְטֶה זָעכְן
תָּאֵר לָךְ מָה הָיָה פֹּה פַּעַם
אוּלַי תַּעֲשֶׂה מִמֶּנּוּ פָּאבּ
לִצְעִירִים שֶׁכָּמוֹךָ?
וַאֲנִי פִּתְאוֹם הִרְגַּשְׁתִּי מְבֻגָּר
בְּסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר הֶעֱמִידוּ עַמּוּדֵי בַּרְזֶל
וּבֵינֵיהֶם שֶׁלֶט מִפַּח
פֹּה תִּבָּנֶה שְׁכוּנָה
הַשְּׁכֵנָה וַאֲנִי שׁוּב הִתְבַּשַּׂמְנוּ לַיְלָה אֶחָד
נִעַרְנוּ אֶת הָעַמּוּדִים עַד שֶׁהַשֶּׁלֶט נָפַל
בָּעַטְנוּ בּוֹ גַּם כְּשֶׁשָּׁכַב עַל הַקַּרְקַע
כְּמוֹ פֶּגֶר מוּבָס
וּבְכָל זֹאת כָּרְתוּ אֶת הַפַּרְדֵּס
הָרְסוּ אֶת בֵּית אֲרִיזָה
וְקָמָה שְׁכוּנָה
וְהַשְּׁכֵנָה עַד הַיּוֹם גָּרָה שָׁם
6 תגובות
רון גרא
נוסטלגיה יפה ומרגשה, על שהיה, ועל שנבנה על.
חגית מנדרובסקי
שיר יפה וחשוב. תודה
אריק
נתחיל בכך, שהסיפור הוא "בנאליה" ישראלית אך לא רק ישראלית. בכל העולם הערים המתרחבות וגדלות, כי תהליכי האורבניזציה מתגברים, וגם הנטייה של ישראלים לפרברים מתחלפת במגדלים גבוהים הצצים בכל מקום.
האם זה שיר קינה על מה שהיה?
האם יש נסיון באמצעות השימוש ב- ו"ו החיבור ליצור משלב לשוני "מיתי", כזה המתחכך מעט במשלב התנ"כי? [ אישית הייתי כותבב את הזמן באמצעות ו"ו ההיפוך ומשיג לטעמי, עומק רטורי-אסתטי גבוה יותר].
השיר-סיפור הזה מתאים מאוד, לענ"ד לשירת ילדים, עם איורים כתומים, יפים כמו שנהגו פעם לאייר ספרי ילדים, כי שום אסון באמת לא קרה, השכנה שבעאה בשלט עדיין גרה שם, כלומר היה היה ויש עכשיו, משהו כמו לגנדה, שבספרות ובחקר סיפור עממי נתפסת כסיפור ריאליסטי.
השיר מציג להיסטוריה העכשווית של השרון והיעלמות הפרדסים, ובתמימות שבו מזכיר את "חיזו בטטה" של סמי ברדוגו ואולי מרחוק מאוד הוא מתחבר עם ספרו האחרון של אלון חילו על הרצח של י"ח ברנר, רצח בבית האדום. אבל האמת, שהספרות והכרוניקה הישראליים מלאים בזכרונות דומים.
שיר מרתק ומעניין. קריא ועדין.
רחל בכר
בילדותי התגוררתי בבית שגבל עם מושב. לכן עד היום קשה לי לקנות תפוזים, כי מי קונה תפוזים או גויאבות וכד', הרי זה גדל ללא טיפול מצידנו וכל מה שנותר היה ליהנות מהפרי.
בושם הפריחה כבר אבד, גם ריח זבל הפרות שפשט בשעות הערב.
אמנם לא נבנו בנינים רבי קומות ובעיקר מצוי במקום מבנה ללא רישיון.
תיאור משובב נפש והשכנה על פי הבנתי, רדפה אחריך, תרתי משמע.
נהניתי מאד לקרוא ולהיזכר.
לאה צבי (דובז'ינסקי)
כל כך מזדהה עם השיר היפה והמרגש. תודה
יובל
יפה, גם התיאור המקומי המפורט, וגם ואולי בעיקר דרמת ההתבגרות,
לא מדובר בנוסטלגיה דווקא, לדעתי, אלא בזעם (בעיטה בשלט) על ההתבגרות, בפרידה מהילדות שהפרדס מסמל, מעבר מחופש/ ריצה/ מרחבים לשכונה בה גרה החברה, לחיים של אחריות שגורמת לאובדן מסוים. והשלט, ה"פגר המובס", מטונימי למתבגר המובס מול העירוניות וההכרח להתבגר (השכונה שהוקמה).