שירה

מגדלור / אורית קירי

  •  
  •  
  •  
  •  

הַיּוֹם דּוֹעֵךְ לְאַט, נוֹטֶה כְּבָר לַעֲרֹב.

כְּשֶׁרֹךְ הַדִּמְדּוּמִים עוֹטֵף אֶת הַשָּׁמַיִם

יֵשׁ רֶגַע לֹא מֻסְבָּר וְנִדְמֶה שֶׁזֶּה הַסּוֹף

לְאָן מִכָּאן הוֹלְכִים, לְאָן זוֹרְמִים הַמַּיִם?

בְּחוֹף הַיָּם וּמוּל יָרֵחַ מִתְבּוֹנֵן,

בִּקְצֵה הַשְּׁבִיל לְיַד שָׂדוֹת פְּתוּחִים

בָּרְחוֹב סוֹאֵן אוֹ בְּמִדְבָּר יָבֵשׁ שׁוֹמֵם

רוֹדֵף אוֹתִי הַקּוֹל – לְאָן מִכָּאן הוֹלְכִים?

בָּאִים עִם אוֹר, נֶעֱלָמִים בְּתוֹךְ הַחֹשֶׁךְ

יֵשׁ בָּעוֹלָם אֵין־סְפֹר כָּמוֹנִי אֲבוּדִים

שֶׁמְּחַפְּשִׂים בָּאֹפֶק מִגְדַּלּוֹר שֶׁל אֹשֶׁר

עִם קֶרֶן אוֹר מֵאִיר – לְאָן מִכָּאן הוֹלְכִים?

לְאָן הוֹלְכִים מִכָּאן, תַּגִּיד, לְאָן

עוֹד לֹא מָצָאנוּ דֶּרֶךְ יְשָׁרָה לֹא מְפֻתֶּלֶת

מָה הַמַּשְׁמָעוּת לַהֲלִיכָה

אִם לֹא יוֹדְעִים מָה מְחַכֶּה מֵאֲחוֹרֵי הַדֶּלֶת.

חָשׁוּךְ מִדַּי אַךְ רַק אַתָּה יוֹדֵעַ

לָתֵת תְּשׁוּבוֹת וּלְהַרְגִּיעַ אֶת הַלֵּב

וְרַק אַתָּה אֶת תְּפִלּוֹתַי שׁוֹמֵעַ

וְרַק בַּחוֹף שֶׁלְּךָ הַמִּגְדַּלּוֹר דּוֹלֵק.

ניקוד: יאיר בן־חור

7 תגובות

  • gai

    המערכת מבקשת להתנצל על טעות טכנית שבעקבותיה הושמטו שני הבתים האחרונים מהשיר. הטעות תוקנה

  • אטריק

    אני זוכר, פעם לפני המון המון שנים, למדנו שיר מושלם במבנה ההרמוני שלי, אבל תכניו צעקו אלי שמיים, על סבל נורא ואיום. אמנם השיר הזה אינו על "סבל" אבל הוא שיר פילוסופי מאוד, וככזה הוא בהחלט מצדיק מבנה חד וברור, מודרני בקוויו.
    המבט הָאֶפִּי שפותח את תחילת השיר מצטמצם אט אט ל"אנחנו" ואח"כ ל"אני". זוהי בדיוק נקודת המבט של הפילוסוף הקלאסי, המתבונן בעולם התופעות, ובסוף השיר משבש את העמדות האקזיזטנציאליסטיות הרבות, המבטלות את הקשר המיתי, הבראשתי של האדם עם שלל התופעות, מחד גיסא אך מאידך גיסא דווקא מחזקת את העמדה של "היעדר מטרה" כה"מטרה", כי עריצה היא החירות [סארטר], ורק "על אדם" [ניטשה] יצליח מהתמיהה הזו לבנות את עצמו ועולמו.
    לענ"ד יש כאן גם דיבור של קוהלת, רך מאוד, עדין, מרפרף כמו כנפי פרפר, ושאלה בסיסית של "משמעות" או אולי מטרה "לאן הולכים". [נזכרתי בשתי יצרות מודרניות דיסטופיות גדולות: המגדל האפל, סטיבן קינג ו"הדרך" מקורמאק"]
    ואי אפשר בלי להתיחס לפרוזודיה ולמבנה השיר. 12 שורות, שאינן נחלקות גראפית לשלושה בתים, אבל הרפרן החזרה שהיא מעין רפרן "לאן" ותבנית החריזה השונה בכל ארבעה טורים, נושא ייחודי לכל ארבע שורות מייצרים "סטרופה" ברורה.
    רגע, מים,קול, הליכה, אושר – זמן, מים, צליל, דרך, רגש, האם אלה תמצות קיצוני של הרוח האנושית? הסמלים החוזרים והמגוונים של "האור" מדעיכתו ועד "מגדלור" או סמלי הטבע והתרבות השונים המעורבים במבט ובתהיה האנושית?
    והחריזה עצמה [ אבאב] – שיוצרת כפלי משמעות כגון: לערב/הסוף; שמים/מים // מתבונן/שומם; פתוחים/הולכים // חשך /אושר; אבודים/הולכים ברור שזו לא חריזה "קלאסית" המבוססת על תואם צלילי ועיצורים דומים, אלא על תואם צלילי חזק שמטשטש הבדל של "עיצור" כמו: לערב/הסוף [אם כי רחוב דיזנגוף הוא דיזנגוב בישראלית 😉 ] החריזה הזו מוסיפה יסוד אוקסימורני, בטח כשאנו מגלים חושך ואושר ש"סותרים" את תחושת האובדן ואיבוד הדרך ב4 השורות האחרונות.
    נסיתי לבדוק את המשקל. השורה הראשונה היא ימב מובהק [ V -] השורה אחריה קמצ מקלקלת השורה, לכאורה, אבל נענית לתבנית: השפלה-הרמה [תנועה – הדגשה – שאינה פועלת ממש לפי המבטא הישראלי המקובל]. יש אולי במשקל הזה קלילות רבה אבל הוא מלווה תהיה נצח : לאן הולכים?
    או איך כתב קוהלת, בשיר הנפלא שלו, פרק ג':
    א לַכֹּל, זְמָן; וְעֵת לְכָל-חֵפֶץ, תַּחַת הַשָּׁמָיִם. {פ}
    ב עֵת לָלֶדֶת, וְעֵת לָמוּת;
    עֵת לָטַעַת, וְעֵת לַעֲקוֹר נָטוּעַ.
    ג עֵת לַהֲרוֹג וְעֵת לִרְפּוֹא,
    עֵת לִפְרוֹץ וְעֵת לִבְנוֹת.
    ד עֵת לִבְכּוֹת וְעֵת לִשְׂחוֹק,
    עֵת סְפוֹד וְעֵת רְקוֹד.
    ה עֵת לְהַשְׁלִיךְ אֲבָנִים, וְעֵת כְּנוֹס אֲבָנִים;
    עֵת לַחֲבוֹק, וְעֵת לִרְחֹק מֵחַבֵּק.
    ו עֵת לְבַקֵּשׁ וְעֵת לְאַבֵּד,
    עֵת לִשְׁמוֹר וְעֵת לְהַשְׁלִיךְ.
    ז עֵת לִקְרוֹעַ וְעֵת לִתְפּוֹר,
    עֵת לַחֲשׁוֹת וְעֵת לְדַבֵּר.
    ח עֵת לֶאֱהֹב וְעֵת לִשְׂנֹא,
    עֵת מִלְחָמָה וְעֵת שָׁלוֹם.

    • אורית קירי

      שלום אטריק, תודה על ניתוח מעמיק של השיר שלי. נעים לשמוע שמילות השיר מעוררים מחשבות רבות. אגב, השיר פורסם אתמול לא במלואו וישנם עוד שני בתים. כעת המערכת תיקנה את הטעות והשיר מופיע שלם. מעניין מה תהי דעתך?
      תודה רבה

  • עפרה בן-עמי

    תיארת ברוך ובעדינות תהיה אנושית ומשותפת לרבים ובכל כך הרבה רגעים בחיים. הבחירות שאנו לבסוף עושים ועושות הן השובל של תהיות אלה. תודה!

  • בטי בלנק ברגר

    בעת קריאת השיר, התנגן בתוכי שיר באידיש. של פאפיערניקאב, מאלתרת תרגום של משפטים: "והיה אם אבנה ארמונות באוויר
    וספינתי לא תגיע ליעד, לא מדובר בכך, מדובר בדרך שטופת השמש"

  • איתן

    אורית, אני מאחל לך שמצאי את מגדל האושרעם קרני אור מאירים . אני מצאתי את עצמי בשירך. אני בעשור התשיעי לחיי עדין מחפש.

    • רחל בכר

      החיפוש הוא תמידי, גם כשנדמה שמצאנו את הדרך, מתגלה בדיעבד שיש דרכים נוספות שהיו מתאימות לנו.
      התהייה היא גלעין אשר הפנים שלה יישאר חתום בפנינו בזמן שאנו נהנים מן הפרי.
      את כותבת על הדרך אבל יש בחלט תשובה בכתובים מאין באנו ולאן אנו הולכים.
      הדרך עלולה להיות מייגעת אך גם באופן הזה מקבלים משמעות ורובד נוסף לחיים.
      תודה על השיר

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *