שירה

אוטוסטרדה / רפאל אזרן

לֹא דִּבַּרְנוּ עַל הַזְּמַנִּים שֶׁחָתַמְנוּ בְּקֶשֶׁר שְׁתִיקָה

לֹא דִּבַּרְנוּ עַל הַזְּמַנִּים עֲלֵיהֶם פָּסַחְנוּ בִּנְטִישָׁה

הַזְּמַנִּים שֶׁאָכְלוּ אֶת לְשַׁד עַצְמוֹתֵינוּ

הַזְּמַנִּים שֶׁהִלְבִּינוּ אֶת אֹדֶם לִבֵּנוּ

הָיִינוּ עֲסוּקִים 

וּמְרֻסָּקִים

מֻשְׁקָעִים 

בִּנְכָסִים שֶׁלֹּא זָזִים לְשׁוּם מָקוֹם

לֹא מָצָאנוּ זְמַן לְדַבֵּר עַל הַזְּמַנִּים שֶׁהֶחְמִיצוּ אוֹתָנוּ

הַזְּמַנִּים שֶׁאָסַפְנוּ כְּמוֹ שְׂרִידֵי רֶכֶב תּוֹעֶה 

לְצַד כְּבִישׁ מָהִיר.  

ניקוד: יאיר בן־חור

5 תגובות

  • איתן.

    "לֹא מָצָאנוּ זְמַן לְדַבֵּר עַל הַזְמַנִּים שֶׁהֶחְמִיצוּ אוֹתָנוּ" – ממרומי המעלות של העשור התשיעי לחיי אני מבקש להודות לרפאל אזרן, שנתן ביטוי למה שאני חש . תודה למשורר על החוויה השירית שהעניק לי כקורא.

  • אריק

    יפה,
    שם השיר מתחבר היטב לשורה החותמת את השיר, שם הוא מופיע בתצורתו העברית. גם שם השיר וגם הסיום מהדקים את הרעיון המרכזי.

    מרשים מאוד ובולט השימוש במצלול ככלי מרכזי בחלוקת השיר [חוץ מאורכי השורות]. שורות 1-4 נחלקות לשני זוגות:
    1-2 – צליל סיום הטור אָה; 3-2 צליל סיום אוּ
    והנה שורות 5-6 חורזות זו עם זו – עסוקים-רסוקים – חריזה על גבול ההומונים [צימוד] ושורה 7 מסתיימת במצלול דומה – עִים
    שאר שורות השיר אינן חורזות.
    הבה נשחק קצת – ארבעה טורים ראשונים – על פי חרוז נשי/חרוז גברי = מצלול נשי [הברה פתוחה, רכה] שלוש שורות אח"כ חרוז גברי [הברה סגורה ועוד עםקו"ף או עי"ן נוקשות וחזקות]. – האם יש כאן רמז למי הגיבור של כל דרמה קטנה?

    והנה ארבע שורות הסיום ללא חריזה או מצלוליות דומה, ולמה?
    ההסבר האפשרי – בעוד 7 הטורים הראשונים קשורים לתנועה, לתזוזה, והמצלוליות והחריזה תומכים בקלילות הזו, של התנועה, הרי יתר השיר הוא מצבה לתקיעות, או לתוצאה.

    השיר הוא וידוי, מבחינת מרכיביו ואופיו הנרטיבי הוא מתייחס למרכיבי המודרניות מאז המחצית השניה של המאה העשרים. זהו וידוי שהוא חשבון נפש,

    השורה החותמת את השיר משמשת כסמל אסוציאטיבי על גבול הקונוטציה – כביש מהיר, שבו דבר שנעמד נדרס מייד, לכן חייבים למהר בו תדיר.

    לא זו לא נוסטלגיה, ולא ממש בטוח שזה וידוי מהסוג הנוצרי או האהוב על כותבי וידויים – עצב ויגון. זה סיכום קר, נוקב ומנסה להיות מדויק.

  • תמר קיכלי

    הַזְּמַנִּים שֶׁהִלְבִּינוּ אֶת אֹדֶם לִבֵּנוּ

    ההלבנה במובן של הדהו את הלב או הפכו אותו ורדרד וקיטשי

    או ביישו את הלב בהעדפת נכסים על מפגש אנושי

    כמה משמעויות

    כמו זן

  • תמר קיכלי

    הַזְּמַנִּים שֶׁהִלְבִּינוּ אֶת אֹדֶם לִבֵּנוּ

    ההלבנה במובן של הדהו את הלב או הפכו אותו ורדרד וקיטשי

    או ביישו את הלב בהעדפת נכסים על מפגש אנושי

    כמה משמעויות

    ועדיין רב הנסתר על הגוון שבקע

    כמו זן

השאר תגובה