שירה

מוֹצָאֵי שַׁבָּת / מאיה ויינברג

  •  
  •  
  •  
  •  

מוֹצָאֵי שַׁבָּת / מאיה ויינברג

וְכָעֵת, מָה יוֹתֵר מִמָּה? בְּדִידוּת אוֹ אַשְׁמָה?
כְּשֶׁהַלַּיְלָה יוֹרֵד, לַח וְכָבֵד
אַתְּ נִשְׁאֶרֶת חַסְרַת נֶחָמָה

אִי-נַחַת כְּרוֹנִית נִמְתַּחַת
מִקָּצֶה אֶל קָצֶה בִּכְלוּב הַצְּלָעוֹת
בַּמָּקוֹם הַקָּטָן שֶׁנּוֹתָר, קָשֶׁה לָךְ לִנְשֹׁם

עֲיֵפָה מִמַּאֲבָק, אַתְּ נִכְנַעַת לְאָבָק
אַתְּ תַּחֲרִידִי מֵרִבְצוֹ וְהוּא יָשׁוּב לִשְׁכֹּן
כְּמוֹתוֹ הַכְּבִיסָה בַּסַּל, הַכֵּלִים, הַבְּקָרִים עַל הַשָּׁעוֹן

מֻקְדָּם מִדַּי אָזַל לָךְ הַכֹּחַ, הַחֵשֶׁק, הַטַּעַם
וְגִלִּית : כֹּל זֶה דּוֹמֶה מִדַּי, חוֹזֵר עַל עַצְמוֹ
אַתְּ יוֹדַעַת אֵיךְ זֶה יִגָּמֵר לִפְנֵי שֶׁזֶּה הִתְחִיל
וְזֶה מַה שֶּׁעָצוּב יוֹתֵר מִכֹּל

ניקוד: חני צפריר

* מאיה וינברג משוררת על התפלות הקיומית, הנוכחת בחייה לחה וכבדה מדי מוצאי שבת, לקראת שבוע עבודה חדש. השעה הבלוזית הזאת, כשהלילה יורד, טומנת בחובה בדידות ואשמה ואי-נחת, שאינם מאפשרים לדוברת ליהנות מ"חשק" ו"טעם" ולמצוא בקיום פשר, נחמה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *