פינת הסיפור הקצר

יוצא לטיול / גיא חצרוני

אני שומע אותו יורד במדרגות הבית וניגש אליו, הוא מתיישב על כסא, אני צריך לבדוק מה שלומו ואם הכל בסדר, ואז הוא אוהב לשחק איתי, אני מקרב את האף שלי לשלו והוא מרחיק אותי, אני מקרב והוא מרחיק. הוא אומר תוך כדי דברים מצחיקים כמו "אוף, נודניק, זוז כבר" אני אוהב את המשחק הזה ואת הקולות האלו. ואז הוא שם את הדברים המוזרים על הרגלים ומשהו מצחיק על הראש, ואז החלק שהכי משמח אותי במשחק הזה, הוא יוצא למרפסת ומביא לי את התכשיט הכי יקר, את הרצועה. אני ישר טס אליו ובחזרה, כל כך מתרגש, תיכף נצא יחד החוצה. אני מגיש לו את הצוואר אבל כשהוא מקרב את הידיים אני מתרחק ואז חוזר, מן משחק כזה עד שהוא עושה "שששש" כזה, אוי הצליל הזה, אני כמעט נרדם, כמו שכשהייתי גור אמא הייתה תופסת לי בעורף ומרגיעה אותי, ה"שששש" הזה משפיע עלי אותו דבר.

אני מגיש את הצוואר ומתמסר לידיים שלו שמחפשות את האבזם ומלטפות לי את הצוואר עד שאני שומע "קליק" ואז וואו, הקליק הזה עושה לי קפיצת אדרנלין מטורפת, אני מזנק לכוון הדלת. נו שיפתח כבר, כמה זמן לוקח לו, אני מנסה לדחוף את הדלת, שיבין מה צריך לעשות. בסוף הוא מבין ופותח ואני טס החוצה, מחכה להרגיש את המשיכה שלו, הוא מחזיר אותי פנימה ומזכיר לי שהוא צריך לצאת לפני. אני כבר רגוע, מחכה בסבלנות ואז הוא אומר לי "בוא", אני כל כך אוהב את הצליל של "בוא" אני מיד מגיע אליו ומנסה להגיע לאף שלו, כשהוא עומד אני מתמתח חזק חזק על שתי הרגלים האחוריות ומנסה להגיע לו לאף, והוא מלטף אותי וצוחק, אני שומע את המעלית מגיעה ומיד נעמד ליד הדלת, להבטיח שתגיע.

לפעמים, בחוץ, הוא עושה משהו שנורא מפחיד אותי, הוא משחרר את הרצועה, רגע, מה אני צריך לעשות עכשיו? אני מת לרוץ אבל מי יגיד לי מה הגבול? טוב אני רץ שני צעדים, חוזר לבדוק אם הוא עוד פה, ואחרי שאני בודק אני מרגיש משוחרר ומתחיל להתרוצץ, אבל לא רחוק מידי, בלי הרצועה זה מפחיד… ומה אם הוא לא ימצא אותי? ומה אם אעשה משהו שאסור לי? אני אוהב להיות בלי הרצועה, אבל איתה אני מרגיש בטוח.

כשחוזרים מהסיבוב ואני רואה את הכניסה אני כל כך מתרגש ומזנק לדלת, נו שיפתח כבר. אנחנו כל כך אוהבים לחזור הביתה, הוא נותן לי אוכל ומחליף לי מים. רגע אוטובוס עובר ברחוב אני חייב לרוץ למרפסת לראות אותו, תיכף חוזר.

6 תגובות

  • בני אטיאס

    האנשת הכלב כבר מן המילים הראשונות של הסיפור מפתיעה וקושרת את הקורא חזק עד לסיום הסיפור. 'חיים משותפים' או דו-קיום בסיפור קצר המכיל הבנה ועולם רגשות
    גדול ורחב בין האדם וידידו הטוב. סיפור מפתיע, מחכים ומהנה. תודה גיא.

  • רחל בכר

    אהבתי את נקודת מבטו של הכלב, כולם יוצאים מתוך הנחה שהשחרור מהרצועה גורמת לשחרור כל רסן ואילו בסיפוריך ההיסוס וחוסר הבטחון, שבה אותי.

  • ערגה

    יפה גיא חצרוני
    כתבת סיפור יפה ,שתום בו,אהבתי
    אגב מיד ניזכרתי ב'פלאש' של וירגי'ניה וולף .
    ברכות ליצירתיות.

  • לאה צבי (דובז'ינסקי)

    כאוהבת כלבים אי אפשר שלא לאהוב את הסיפור במיוחד אהבתי שהסיפור מסופר מצד הכלב, סיפור עם הרבה אהבה ורגש! תודה

  • קובי נסים

    הסיפור מעביר שלכלב יש נשמה ילדית. כלומר, בכל גיל הוא כילד.
    זה חלק מקסמו. הכלב מצטייר כתלותי, מה שכ"ילד" זה נסלח ומעורר אמפטיה.
    חיי הכלב מצטיירים מעיניו כטובים.
    כשהוא יצא למרפסת (כשקראתי), התעוררה בי הסקרנות ובלי משים הצצתי מהחלון.
    אשמח לקרוא עוד מדברי הכלב הזה.

השאר תגובה