שירה

קרב פנים אל פנים – במלאת שלוש שנים למותו של שי אריה מזרחי ז"ל מאת דוד אדלר

  •  
  •  
  •  
  •  

קרב פנים אל פנים – במלאת שלוש שנים למותו של שי אריה מזרחי ז"ל מאת דוד אדלר

קרב פנים אל פנים, למשורר שי אריה מזרחי ז"ל

וְהַטּוֹב וְהָרַע שָׂרוּ
כָּל אוֹתוֹ הַלַּיְלָה
וְהַדְּלָתוֹת הָיוּ נְעוּלוֹת
וְהַתְּרִיסִים מוּגָפִים
וְהַלַּיְלָה הָיָה מַר וְחָמוּץ
מִקְּרָב פָּנִים אֶל פָּנִים.

וּבַבֹּקֶר רַק הַלֵּאוּת נוֹתְרָה
עַד הַלַּיְלָה הַבָּא
שֶׁבְּזוֹ הַפַּעַם
רַק הַפַּעַם
לֹא בָּא.

בפתח הרשימה רצוי אולי להזכיר שאתר "ליריקה", הוקם ע"י ענת קוריאל ורונית ליברמנש לזכרו של שי אריה מזרחי (שא"מ), ביום השנה הראשון למותו, כמחווה ל"כאוס" ששא"מ הקים.
האם שי היה רוצה שיכתבו עליו דברים גם שלוש שנים אחרי מותו? אני כמעט בטוח שהשאלה לא עלתה במחשבתו, בוודאי לא ברגעים השחורים ההם, אותם ניסיתי לתאר בשיר הפותח רשימה זו. כמי שלא התנסה בכך, אני יכול רק לשער, בדמיוני המוגבל, שכשטעם החיים אוזל – שאלות כאלו אינן עולות כלל. גם בימים שקטים ורוגעים יותר, כך אני שוב מניח, מחשבה כזו לא עלתה כלל במוחו.
כשענת כתבה לי לפני כמה חודשים: "תוכל לכתוב ביום השנה של שי עבור "ליריקה"? שואלת הרבה זמן מראש, כדי שיהיה לך זמן" עניתי בחיוב. מיידית. במין ציות עיוור. כשבאה תגובתה, המיידית גם היא, ידעתי לפי מילת הסיום בתגובתה הקצרצרה – שתשובתי הייתה מחויבת, בלתי נמנעת, אפילו.
לא שידעתי אז מה אכתוב. הרי לא נוספה לי כל ידיעה עובדתית חדשה, אודותיו, או אודות שירתו. הרי כתבתי עליו ועל שירתו בהרחבה; עליו – כמעט כל מה שידעתי ועל שירתו – כל מה שנראה לי כראוי לציון והבלטה. הדברים התפרסמו הן ב"תרבות וספרות" של "הארץ" והן בהרחבה גדולה אף יותר, כאן ב"ליריקה" וגם באתרים אחרים. וידעתי גם שאין טעם לחזור ולכתוב, ולו חלק, ממה שכבר נכתב אחרי מותו וכן בתום שנה ושנתיים למותו. הרשת הרי פרושׂה וזוכרת.
רצה המקרה וזמן מה לאחר פנייתה של ענת הזדמן לי לראות את הסרט "בובה ממוכנת" (2015), על חייה ושירתה של דליה רביקוביץ בנוכחות הבמאית רות ולק. סרט מרתק המציג, ללא הנחות, לא רק את שירתה אלא גם את הביוגרפיה המפותלת שלה, את מבוכי נפשה, ובעקר את הדיכאון שהיה חזק ממנה. ההקשר לשי מובן. אך כשבסיום הסרט ענתה הבמאית על שאלות מהקהל ההקשר התחדד לו. אחת השאלות הייתה מדוע הבמאית לא הדגישה יותר שהמצב הנפשי של רביקוביץ נגרם עקב הטראומה שחוותה בקיבוץ (גבע) כילדת חוץ. הבמאית ענתה בנימוס שתמיד ניתן להדגיש יותר. אני הייתי משיב אחרת.
בסיום פרק השאלות הבמאית הוסיפה מיוזמתה הערה אחת: מה שלא הרפה ממנה לאורך כל עשיית הסרט, אמרה, הייתה העובדה כמה יפה הייתה דליה רביקוביץ.
בדרכי למכוניתי חשבתי: כמה נואל הוא הניסיון לקשור את מצבה לאירועים כאלה או אחרים בחייה. נזכרתי בדברים שנכתבו על שי, שהיו שניסו לקשור את מותו לאירועים כאלה ואחרים בחייו, שבחלקם גבלו בחוסר רגישות משווע לקרובים לו.
ועוד חשבתי: לא יופייה של רביקוביץ, לא כשרונה שזכה להכרה נרחבת, לא אמה, כל עוד היה בכוחה לסייע לה, לא בנה האהוב, לא בני זוג, שבחלקם לפחות, היו ראויים ונאמנים גם בהמשך חייה, לא ידידותיה – דבר לא יכול היה למנוע ממנה את "נפילותיה".
כך כנראה גם באשר לשי. השירים היפים שכתב שכונסו בשני ספריו – לא יכלו לעמוד לו כמגן; גם עמוד שדרתו המוסרי וההערכה הרבה לה זכה מחבריו בשל עמדתו הבלתי מתפשרת (כפי שהובעה, למשל, ע"י רון דהן ביום השנה לפטירתו) לכלול ב"כאוס" רק שירים שהעריך כטובים ולא בשל חברות או אינטרסים זרים – לא יכלה גם היא לסייע לו. כך גם זכייתו בפרס הראשון ב"צרצר-פיס" כשלושה חודשים לפני מותו.
בה במידה, ומנגד, אין מקום לתלות את מותו באי-הכרה מספקת, כביכול, בספרו השני ובשירתו בכלל, גם לא בפיטוריו עקב הפוסט שפרסם בפייסבוק או בנסיבות כאלה ואחרות. זה היה כנראה גדול גם ממנו ועלינו לקבל זאת. בצער.
נשארנו עם ספריו, עם "כאוס", עם הזיכרונות וכעת גם עם "ליריקה", כנחמת מעט.
יהיה זכרו ברוך.

13 תגובות

  • יורם סלבסט

    כתיבה מצוינת, מופתית.
    הטרגיות הביוגרפית רלבנטית פחות שכן היחס בין סבל לשירה גדולה רחוק מלהיות חד-חד ערכי.
    יורם

  • דוד אדלר

    תודה לכם שרה, איציק ונועה יקרים. כבר כתבתי למעלה (כתגובה לדברי נועה בפייסבוק) כמה תגובתכם הייתה חשובה לי וכמה נגעה ללבי. בהזדמנות זאת אצטט גם את דברי ענת קוריאל באותה במה (שאולי נסתרת ממך, רחל) "אמא של שי הגיבה על הפוסט שלך. כולי דמעות".

  • שרה מזרחי

    דויד שלום,
    ככ קולע,ככ נוגע ומדויק.
    תודה לכם,ענת דויד וכל הכותבים בליריקה שהכירו את שי וזכרו.זה היה חשוב לנו מאד ביום הקשה הזה.

    שרה ואיציק מזרחי

  • דוד אדלר

    תויגתי ע"י נועה אחותו של שי בפייס של ענת קוריאל בדברים הבאים: "תודה לכם ענת ודוד David Adler. היום עלינו לקברו של שי ואימי הקריאה את השיר וגם את מה שכתבת בסופו. קולע ונוגע." – כי במה שנוגע לרגשות הצער אנו נמצאים בשולי השוליים לעומת המשפחה שהיא במרכז. לכן תגובת המשפחה הייתה חשובה לי. עתה אני יכול לישון יותר ברוגע.

  • דוד אדלר

    תודה לליריקה, לענת ולמגיבים האחרים.
    לאיתן, תודה על הפרטים שהוספת באשר לפעילותו החברתית. על פעילותו זו כמו גם פעילותו הפוליטית כתבתי (לשם כך הוספתי הלינקים) וכתבו גם אחרים בעבר. גם אני כמוך, וכמו רבים אחרים, לא פיללתי שדבר מעין זה יכול לקרות.
    לרחל, העובדה שחששת שהטריגר קשור לשירייך מעיד כמה רגישה את. זה כמובן משולל כל יסוד.

  • רחל בכר

    ואוו, שיר חזק מרעיד נשמות.
    אני בטוחה ששי היה אוהב את השיר.
    שי ז"ל ערך את ספר השירים שלי, אך לצערי לא ממש הספקתי להכירו, העריכה התנהלה באמצעות מיילים וברגע שסיים את המלאה התבשרתי ע"י ההוצאה לאור, על מותו.
    הוכיתי בהלם, התייסרתי, חשבתי שאולי השירים שלו היו הטריגר.
    רציתי מאד לשוחח אתו, לשמוע את חוות דעתו על השירים, אבל לא הספקתי.

  • איתן

    היתה לי זכות להכיר את אריה במופעי רחוב, שארגנו המשוררים מתי שמואלוף וצ'יקו ארד מובילי "גרילת תרבות". הכרתי אדם רגיש עם להט חברתי, שתרם רבות להצלחת כל אירוע : הקראת שירים בשער המפעל של פועלי אקרשטיין בדימונה או בפני פועלים שובתים בדשנים כימיים בחיפה שנאבקו על זכותם להתארגן ב"כוח לעובדים", בשער מכון וייצמן להבעת סולידריות עם עובדי קבלן, בשדרת רוטשילד עוד טרם פרוץ המחאה החברתית ועם פלשתינים, שנעקרו מביתם בשיח' ג'ראח.
    קשה לי עד היום לחבר את אריה עם החיוך והחום, האופטימיות והלהט בכל הופעה עם בחירתו לקחת את חייו ולעזוב את אוהביו, והם היו רבים.

  • ד"ר עודד ניב (נימקובסקי)

    לא הכרתי את שי אריה מזרחי או את שירתו, ואני מצר על כך. אני גם לא יודע בדיוק את נסיבות מותו. אני מניח שנטל את נפשו בידו, ואני מדמיין כמה כאב וייאוש כרוכים בכך. שירו של דוד אדלר נוגע בכאב הזה בצורה תמציתית וקולעת. צרפתי שיר שמתאר בצורה מטפורית אדם שקץ בחייו, לא בהכרח שי אריה מזרחי. כוונתי לסוגיית ה"למה" הנוקבת והמטרידה תמיד, שאופפת כל אדם שבוחר במוות.

    לְהַסְבִּיר שׁוּב

    עַל הַשֻּׁלְחָן בַּמִּטְבָּח
    הוּא הוֹתִיר מִכְתָּב מְפֹרָט
    שֶׁבּוֹ הוּא מַסְבִּיר הַכֹּל
    אֲבָל שָׁכַח לָקַחַת אִתּוֹ אֶת הָאֶקְדָּח

    עַכְשָׁו הוּא יֵאָלֵץ לַעֲשׂוֹת אֶת הַקָּשֶׁה בְּיוֹתֵר –
    לְהַסְבִּיר שׁוּב אֶת הַכֹּל מֵחָדָשׁ.

  • תמרה אור סלילת

    מה זה טוב ומה זה רע? במיוחד בהקשר של אדם שאיבד את הטעם לחייו? ומי אנחנו שנשפוט?
    כל שנותר לנו הוא לכאוב את האובדן.

  • גליה

    שיר מאוד מרגש וההארה במקום, מעוררת מחשבות על הקשר בין דיכאון ליצירה ועל היכולת המוגבלת
    לעזור במצבים מסוימים. תודה רבה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *