שירה

סליחות / עידית ברק

סליחות / עידית ברק

זֶה אֵינוֹ רַק לוּחַ הַשָּׁנָה
שֶׁמְּבַקֵּשׁ לוֹמַר סְלִיחוֹת,
זֶה הַלֵּב הַמְבַקֵּשׁ לְהִתְנַעֵר
מֵחֹם של קַיִץ, מֵאָבָק שֶׁהִצְטַבֵּר
וִירֹקֶת שֶׁעָלְתָה עַל פְּנֵי הַמַּיִם
צָפָה, כְּבָר כִּמְעַט עוֹנָה.

אֶת הַסְּלִיחוֹת אֵינֶנִּי מְחַלֶּקֶת
לְכָל עוֹבֵר וָשָׁב. נִדְמֶה, דַּוְקָא כָּעֵת
אֲנִי בּוֹרֶרֶת
מְנַפָּה אֶת אֵלּוּ שֶׁעָבְשׁוּ, כָּמְשׁוּ
שֶׁאֵין בָּהֶן תּוֹעֶלֶת.

עוֹד מְעַט שַׁלֶּכֶת
עָלִים יִפְּלוּ אַט־אַט
יִנְשְׁרוּ אֶל הַבְּדִידוּת אֲשֶׁר חוֹמֶקֶת
לְאִטָּהּ אֶל חֲרִיצִים שֶׁבַּמִּדְרֶכֶת
עִם סְלִיחוֹת שֶׁפָּג תָּקְפָּן
לִפְנֵי שָׁנָה.

ניקוד: יאיר בן־חור

בקשת סליחה או סליחות אינה מצייתת בהכרח לתכתיבים כמו תאריך שרירותי ("חגים"), המחייב לכאורה התמקדות בחשבון נפש.
ולפעמים, כשמתמהמהים, מוטב לוותר על בקשת הסליחה משום שאינה אותנטית עוד ובמקום זאת להחריש.

6 תגובות

  • עמירם לורד

    סליחות חמוצות ובעלות ריח לא נעים, בטבור שבין בדידות חומקת לחרצים במדרכת

  • זיוה גל

    בולטת החריזה הפנימית, והקצב, אך לא די בכך. בולטת גם כותרת השיר שלוקחת את הקוראת (במקרה הזה) ישר לסליחות הנאמרות בבית הכנסת בתאריך קבוע בלוח השנה כניגוד ("זֶה אֵינוֹ רַק לוּחַ הַשָּׁנָה") להמשך.

    יפה מאוד בעיניי המטאפורה של הסליחות ואת מיונן לעלים הנושרים, החומקים בין חריצים שבמדרכת
    כבר כמעט עונה ולכן אולי, אין ביניהם ובין לוח השנה הלימה.

    כמו הטבע שבורר את מה שאין בו כבר תועלת כך גם הדוברת (והלב) מתנערת מתחדשת עם חלוף הזמנים
    ובעזרת דימוי השלכת. [מזכיר כאסוציאציה גם את מנהג ה'תשליך' ובפער בין המקום (ים-מדרכת) והזמן (תאריך קבוע – כל השנה)]

    ולא פלא שהמשוררת אוחזת את השנה במסגרת בשורה הפותחת ובשורה הסוגרת כדי להדגיש את המחזוריות
    הן בטבע והן האישית, הפרטית.

    שיר יפה. תודה.

  • יורם סלבסט

    שיר נאה. בבית השני לא ברור אם הסליחות הן אלה שעבשו וכמשו או העוברים והשבים הם אלה שעבשו וכמשו. על דו-משמעות זו רצוי היה לשמור גם בבית השלישי, כך שלא רק הסליחות ינשרו אל הבדידות אלא גם אותם עוברים ושבים שאבד עליהם הכלח. למרבה הצער הכותבת מוותרת על הדו-משמע וכך מצמצמת את עוצמת השיר; ועדיין שיר נאה וכתוב היטב.

השאר תגובה